— את מבזבזת את הכסף של הבן שלי על שטויות! הגיע הזמן שתתני דין וחשבון!
אלווירה ליאונידובנה אמרה את המשפט הזה בקול רם כל כך, שכל השולחן השתתק.
זו הייתה ארוחת ערב משפחתית רגילה לכאורה. כולם ישבו סביב השולחן, אכלו, שתו ודיברו. בעלי, מקסים, היה במצב רוח מצוין. הוא בדיוק סיפר לכולם בהתלהבות על הטלוויזיה החדשה שקנה — מסך ענק בגודל 75 אינץ’, שתפס כמעט קיר שלם בסלון.
— תראו איזה יופי! — הוא אמר בגאווה. — סוף סוף יש לנו טלוויזיה נורמלית.
אמא שלו הנהנה בהתפעלות.
— זה באמת משהו. רק תיזהרו שלא יקרה לה משהו. בטח עלתה הון.
מקסים חייך.
— אל תדאגי, אמא. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו.
ישבתי בשקט.
אף אחד לא שאל אותי כמה עלתה הטלוויזיה.
אף אחד גם לא שאל מי שילם עליה.
ואז חמותי הסתובבה אליי.
— ריטה, אני כבר הרבה זמן רוצה לדבר איתך.
הרמתי אליה את העיניים.
— על מה?
— על הכסף.
מקסים הפסיק לחייך.
— אמא, באמת, לא עכשיו.
אבל היא כבר התחילה.
— אני רואה איך את מתנהלת. קונה דברים לבית, מזמינה אוכל, משלמת חשבונות… אבל זה הכסף של מקסים. הוא עובד קשה מאוד בשביל הכסף שלו.
הסתכלתי על מקסים.
הוא שתק.
אפילו לא ניסה להגן עליי.
חמותי המשיכה:
— הבן שלי לא צריך לממן את כל השטויות האלה. אם את משתמשת בכסף שלו, לפחות תסבירי לאן הוא הולך.
הרגשתי שכל המבטים מופנים אליי.
אבל במקום לכעוס, חייכתי.
— את רוצה שאסביר?
— בהחלט.
— בסדר.
לקחתי את הטלפון שלי מהשולחן.
מקסים מיד הסתכל עליי בחשש.
— ריטה, מה את עושה?
— בדיוק מה שאמא שלך ביקשה. אני עושה חשבון.
חיברתי את הטלפון לטלוויזיה החדשה.
המסך הגדול נדלק.
תוך כמה שניות הופיע עליו דף חשבון הבנק שלי.
השולחן השתתק.
פתחתי את רשימת התנועות.
— הנה המשכנתה. כל חודש.
גללתי למטה.
— חשמל. מים. גז. אינטרנט. ביטוח. קניות בסופר.
אף אחד לא אמר מילה.
— הנה גם התשלום לגן של האחיין שלך, שאליו ביקשת ממני להעביר כסף בחודש שעבר, אלווירה ליאונידובנה.
חמותי החווירה.
— אני… לא ידעתי שזה…
— עוד לא סיימתי.
המשכתי לגלול.
— הנה התשלום על הטלוויזיה.
מקסים זז בכיסאו באי-נוחות.
— ריטה…
— ומה שמעניין במיוחד, — המשכתי בשקט, — הוא שבכל חודש אני מעבירה לחשבון המשותף כמעט את כל המשכורת שלי.
אחד האורחים הביט במקסים.
— ומה אתה מעביר?
מקסים כחכח בגרונו.
— אני גם משתתף.
חייכתי.
— נכון. בואו נראה כמה.
פתחתי את פירוט החשבון.
— מאתיים חמישים שקלים עבור מצרכים.
מקסים מיד אמר:
— זה היה בחודש שעבר!
— נכון. ועוד מאה שקלים עבור האינטרנט.
הוא שתק.
— חמישים שקלים עבור אוכל לחתול.
אחד האורחים כבר לא הצליח לעצור את החיוך.
המשכתי.
— וזה הכול.
חמותי בהתה במסך.
— אבל… מה עם המשכורת שלך, מקסים?
— היא משתנה, — הוא מלמל.
— היא לא משתנה כל כך הרבה, — אמרתי. — לפני חודש קנית לעצמך חישוקים חדשים לרכב. חודש קודם קנית שעון חכם. אחר כך את מכשיר הדיג החדש שלך. ובסופי שבוע יש את כל היציאות עם החברים.
מקסים התעצבן.
— אז מה? אני לא יכול לקנות לעצמי דברים?
— כמובן שאתה יכול.
הסתכלתי עליו ישירות.
— אבל לא כשאתה מציג את עצמך כמי שמפרנס את המשפחה.
החדר השתתק לחלוטין.
חמותי ניסתה להתאושש.
— אבל מקסים תמיד אמר לי שאתם מנהלים תקציב משותף.
— אנחנו מנהלים תקציב משותף, — עניתי. — זה בדיוק העניין. אני מממנת אותו, והוא נהנה ממנו.
מקסים קם.
— די כבר! את משפילה אותי מול כולם.
— אני? — שאלתי בשקט. — אני לא סיפרתי שום דבר שלא היה נכון.
— היית יכולה לדבר איתי בבית.
— ניסיתי.
הוא שתק.
— במשך שנתיים ניסיתי.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה אף אחד לא מצא מה לומר.
הבטתי בחמותי.
— אני לא מבקשת מבנך לממן אותי. אני רק רוצה שהוא יפסיק להעמיד פנים שהוא מפרנס אותי.
אלווירה ליאונידובנה הורידה את עיניה.
אחרי כמה דקות היא אמרה בקול חלש:
— מקסים… זה נכון?
הוא לא ענה.
וזו הייתה התשובה שלה.
כעבור שבוע מקסים עבר לגור אצל אמו.
לפני שיצא, הוא אמר:
— נראה כמה זמן תחזיקי לבד.
חייכתי.
— אני מחזיקה לבד כבר הרבה זמן.
ביום שהוא עזב, החלפתי את המנעול.
לא מתוך נקמה.
פשוט כי הבנתי סוף סוף שהבית הזה צריך להיות המקום שבו אני מרגישה בטוחה, לא המקום שבו אני צריכה כל הזמן להצדיק את עצמי.
בערב התיישבתי לבד בסלון.
הדלקתי את הטלוויזיה הענקית שמקסים כל כך התגאה בה.
הכנתי לעצמי תה.
והרגשתי משהו שלא הרגשתי כבר שנים.
שקט.
לא הייתי צריכה להסביר כמה אני מרוויחה.
לא הייתי צריכה להוכיח כמה אני משלמת.
ולא הייתי צריכה לשכנע אף אחד בערך שלי.
הטלוויזיה נדלקה, והמסך הענק מילא את החדר באור.
חייכתי לעצמי.
לפעמים לא צריך לצעוק כדי לנצח בוויכוח.
מספיק פשוט להדליק את האור — ולתת לאמת לדבר.
