— אני עוזב בשביל אישה צעירה יותר! — הכריז ויטאלי פטרוביץ’ בן השישים וחמש, בעודו מנסה לדחוף לתוך המזוודה שמיכת משבצות, שנראה היה כי היא עצמה מתנגדת בתוקף למעבר הדירה.
הוא אמר את המשפט כאילו הוא מכריז על טיסה למאדים או על גילוי יבשת חדשה.
בקול רם, בדרמטיות, ובכזה להט, כאילו בעוד רגע עומדת להתפוצץ פצצה באמצע הבית.
אבל שום פצצה לא התפוצצה.
גלינה סרגייבנה, אשתו מזה שלושים ושמונה שנים, עמדה בשלווה במטבח וקילפה תפוחי אדמה.
— אה, כן? — זה כל מה שאמרה.
ויטאלי נעצר.
— מה זאת אומרת “אה, כן?”
— כלום. הכנסת לתיק בגדים חמים?
— אני לא צריך בגדים חמים!
— חודש נובמבר.
— אני לא נוסע לקוטב הצפוני, גלינה!
היא משכה בכתפיה.
— כרצונך. לפחות גרביים לקחת?
ויטאלי פתח את פיו, אבל מיד סגר אותו.
גרביים.
באמת לא חשב על זה.
— אני אקנה חדשות, — מלמל.
— ואת התרופות?
— אני אסתדר.
— גם את הכדורים ללחץ הדם?
— אמרתי לך שאני אסתדר!
גלינה הכניסה את תפוחי האדמה הקלופים לסיר.
— בסדר.
ואז הוסיפה בשלווה:
— אם אתה כבר יוצא, תוכל גם להוציא את הזבל?
ויטאלי בהה בה בתדהמה.
זו ממש לא הייתה התגובה שדמיין.
הוא ציפה לדמעות.
אולי לריב.
אולי שהיא תחזיק אותו ביד ותשאל איך הוא מסוגל לעשות דבר כזה אחרי כל השנים שלהם יחד.
אבל אשתו הייתה עסוקה בזבל.
— אני עוזב בשביל אישה צעירה! — חזר על עצמו.
— שמעתי בפעם הראשונה.
— היא בת עשרים ושמונה!
— מזל טוב.
— גלינה!
— מה?
ויטאלי כבר לא ידע מה לומר.
אז הוא הרים את המזוודה ופנה אל הדלת.
או לפחות ניסה.
שמיכת המשבצות השתלשלה החוצה מהמזוודה וכמעט נפלה.
— אני לוקח גם את זה, — אמר ויטאלי.
גלינה הסתכלה על השמיכה.
— זו לא שמיכה.
— אז מה זה?
— מעיל הפרווה הישן שלי. היית אמור לקחת אותו לניקוי יבש.
ויטאלי הביט למטה.
ואכן. מתחת לשמיכה בצבץ חלק ממעיל הפרווה הישן.
— אה…
הוא סגר איכשהו את המזוודה.
— אז אני אקח גם אותו.
— קח.
ויטאלי הרים את המזוודה ויצא מהבית.
כשירד במדרגות, הוא הרגיש כמעט צעיר בעשרים שנה.
חיים חדשים.
אישה צעירה.
רומנטיקה.
חופש.
הרפתקה.
לפחות כך ניסה לשכנע את עצמו.
—
שעה לאחר מכן הוא עמד בתחנת האוטובוס.
הגשם ירד קר ועקשני.
הטלפון שלו רטט.
הודעה מאלינורה.
“אהובי, יש לי בעיה.”
ויטאלי חייך.
הוא כתב:
“מה קרה?”
התשובה הגיעה כמעט מיד.
“אמא שלי צריכה תרופות. אני צריכה 5,000 רובל.”
החיוך נעלם מפניו.
ויטאלי פתח את אפליקציית הבנק.
4,800 רובל.
את הפנסיה הוא יקבל רק בעוד שבוע.
הוא כתב:
“יש לי רק 4,800.”
אלינורה השיבה:
“אבל אתה יכול למצוא פתרון, לא?”
“אני לא יודע איך.”
“אם אתה אוהב אותי, תמצא דרך.”
ואז הגיעה הודעה נוספת:
“אני לא צריכה גבר שלא מסוגל לפתור בעיה פשוטה כזאת.”
ויטאלי הביט במסך במשך זמן רב.
אחר כך הכניס את הטלפון לכיס.
והתחיל להיזכר בכל הפעמים שאלינורה ביקשה ממנו כסף.
בהתחלה למונית.
אחר כך לאינטרנט.
אחר כך לאיזה “קורס השראה”.
ועכשיו לתרופות של אמא שלה.
פתאום הכול נראה לו מוזר מאוד.
הוא מעולם לא שוחח עם אלינורה בשיחת וידאו.
אפילו לא פעם אחת.
בכל פעם שהציע זאת, הייתה לה תירוץ אחר.
המצלמה לא עבדה.
האינטרנט היה גרוע.
הטלפון התקלקל.
היא הייתה עייפה.
היא לא יכלה באותו רגע.
ויטאלי התחיל לחשוב.
ומה אם…
הוא בלע את רוקו.
ומה אם האישה הזאת בכלל לא הייתה כפי שדמיין?
ומה אם התמונות היו ישנות?
ומה אם הכול היה שקר?
ובעיקר…
ומה אם הדבר היחיד שמעניין אותה הוא הכסף שלו?
הגשם התחזק.
ויטאלי הכניס את ידיו לכיסים והביט בכביש.
ופתאום חשב על גלינה.
על איך שבכל בוקר הייתה שואלת אם ישן טוב.
על איך שידעה בדיוק איפה נמצאות התרופות שלו ללחץ הדם.
על איך שמרחה משחה על גבו כשהכאיב לו.
על איך שהייתה מכינה לו קציצות מאודות כשהכבד שלו הציק לו.
על איך שהייתה מוצאת את הגרביים שלו מהר יותר מכפי שהוא עצמו הצליח למצוא את המשקפיים שלו.
הוא נזכר ביום אחד שבו הגב שלו כאב כל כך, עד שבקושי הצליח לקום.
גלינה לא נשאה נאומים.
היא פשוט הביאה את המשחה, התיישבה מאחוריו והתחילה לעסות את גבו.
— זה יעבור, — אמרה לו אז.
ויטאלי הביט ברחוב הרטוב.
ופתאום עלתה בו שאלה לא נעימה.
אם הגב שלו היה נתפס בבית של אלינורה…
האם היא הייתה מביאה לו משחה?
האם היא הייתה יודעת איפה התרופות שלו?
או שהיא בכלל הייתה שמה לב שכואב לו?
הוא דמיין את עצמו יושב בדירה זרה, עם כאבים בגב, בלי גרביים, בלי תרופות, ועם אישה צעירה שמחכה להעברה הכספית הבאה.
ויטאלי נאנח.
האוטובוס הגיע.
הדלתות נפתחו.
ויטאלי צעד צעד אחד קדימה.
ואז נעצר.
הוא הסתכל על האוטובוס.
אחר כך על הטלפון.
ואז על המזוודה.
— לא… — לחש.
הוא לא עלה לאוטובוס.
הסתובב וחזר לכיוון הבית.
—
כמובן שהמעלית לא עבדה.
ויטאלי סחב את המזוודה במעלה המדרגות עד לקומה השלישית.
כשהגיע לדלת, הוא כבר התנשף בכבדות.
ופתאום הוא פחד.
ומה אם גלינה עזבה?
ומה אם החליפה את המנעול?
ומה אם היא לא תרצה להכניס אותו?
הוא עמד כמה שניות מול הדלת.
ואז לחץ על הפעמון.
הדלת נפתחה.
גלינה עמדה שם בחלוק הבית שלה.
היא הסתכלה על ויטאלי.
אחר כך על המזוודה.
— הוצאת את הזבל?
ויטאלי הוריד את ראשו.
— אני… שכחתי.
גלינה נאנחה.
— כמובן.
היא פתחה את הדלת לרווחה.
— תיכנס, רומיאו. התה יתקרר. לך לשטוף ידיים.
ויטאלי עמד שם עוד כמה שניות.
ואז משהו בתוכו נשבר.
הדמעות הגיעו.
לא היו אלה כמה דמעות שקטות ומכובדות.
הוא בכה כמו ילד.
מבושה.
מהקלה.
מהכרת תודה.
מהכול בבת אחת.
גלינה לא אמרה דבר.
היא פשוט חיכתה.
במטבח, על השולחן, עמדה הספל האהוב עליו.
לידה היה צלחת עם קציצות מאודות וחמות.
האהובות עליו.
ויטאלי התיישב.
— גלינה…
— קודם תאכל.
— אני חייב להגיד לך משהו.
— תאכל כל עוד זה חם.
הוא לקח ביס.
ושוב התחיל לבכות.
— אני אידיוט.
— את זה אני כבר יודעת מזמן.
ויטאלי צחק מבעד לדמעות.
— אלינורה לא הייתה בכלל כפי שחשבתי.
— באמת?
— היא מעשנת.
גלינה הרימה גבה.
— איזו אישה איומה.
— והיא מקללת כל הזמן.
— נורא.
— והיא רוצה רק כסף.
גלינה הנהנה ברצינות.
— ובכן, אתה, כאדון מעודן שכמוך, כמובן שלא יכולת לסבול דבר כזה.
ויטאלי התחיל לצחוק.
כעבור זמן מה הוא קם.
— אני באמת מצטער.
גלינה הסתכלה עליו.
— אני יודעת.
— איך ידעת שאני אחזור?
היא לא ענתה מיד.
ואז הצביעה על המזוודה.
— בגלל זה.
— בגלל המזוודה?
— לא לקחת תחתונים.
ויטאלי הביט בה בתדהמה.
— מה?
— וגם לא גרביים.
הוא הסתכל על המזוודה.
— והשארת את התרופות על המדף.
ויטאלי השתתק.
גלינה המשיכה:
— לקחת רק את השמיכה הזאת.
ויטאלי הנהן.
— ואת מעיל הפרווה הישן שלי.
— שאותו היית אמור לקחת לניקוי יבש.
לכמה שניות השתררה דממה.
ואז שניהם התחילו לצחוק.
בקול רם כל כך, שסביר להניח שגם השכן שמע אותם.
גלינה נענעה בראשה.
— איזה טיפש זקן אתה.
ויטאלי אחז בידה.
היא הייתה מחוספסת וחמה.
— תודה שפתחת לי את הדלת.
— לאן עוד הייתי אמורה לקחת אותך?
—
למחרת בבוקר הם התחילו לדבר על נסיעה לבית הכפרי.
— אפשר לעשות על האש, — הציע ויטאלי.
— בנובמבר?
— למה לא?
— אנחנו צריכים להעביר את הצנצנות מהמרתף.
— חיים רק פעם אחת.
גלינה הסתכלה עליו בחשדנות.
— מה קרה לך?
ויטאלי חייך.
— לעזאזל עם הכבד. חיים רק פעם אחת.
גלינה צחקה.
ויטאלי נשק לידה.
ואז הטלפון שלו רטט.
הודעה חדשה מאלינורה:
“איפה אתה??? אמא שלי גוססת!! תשלח לפחות אלף!”
ויטאלי הביט במסך.
אחר כך חסם את המספר.
ומחק את כל ההתכתבות.
— מה אתה עושה? — שאלה גלינה.
— כלום.
— טוב.
ויטאלי קם.
— אני אכין בעצמי את הבשר למרינדה.
גלינה הסתכלה עליו.
— אתה?
— אני.
— אחרי עשר שנים?
— מתישהו צריך להתחיל.
היא חייכה.
ויטאלי הביט בה במשך כמה רגעים.
ואז אמר:
— גלינה… אני אוהב אותך.
היא ענתה בלי אפילו להרים את עיניה:
— תאכל.
בחוץ השתוללה סופת נובמבר.
אבל בתוך המטבח היה חם.
ווויטאלי הבין סוף סוף משהו שלקח לו שישים וחמש שנים ללמוד.
אי אפשר לקנות מחדש את הנעורים.
והאהבה לא תמיד נראית כמו ורדים, ארוחות במסעדות או הצהרות גדולות.
לפעמים אהבה היא אישה בחלוק ששואלת אם הוצאת את הזבל.
לפעמים היא צלחת עם קציצות חמות.
לפעמים היא יד שמורחת משחה על הגב הכואב שלך.
ולפעמים אהבה היא פשוט אדם שפותח לך את הדלת כשאיבדת את הדרך.
ויטאלי חשב שהוא עוזב את חייו הישנים כדי למצוא משהו חדש.
אבל כשעמד מול גלינה, הוא סוף סוף הבין את האמת.
כבר היה לו כל מה שחיפש במשך כל השנים האלה.
חיים משותפים.
שלושים ושמונה שנים של זיכרונות.
בית.
ואישה שעדיין ידעה בדיוק איפה נמצאות התרופות שלו ללחץ הדם.
וזה, הוא הבין, היה שווה הרבה יותר מכל הנעורים שבעולם.
