— סליחה, יקירתי, אבל את לא מתאימה לנו.
אשת משאבי האנוש השליכה ברישול את התיק האפור והמרופט אל קצה השולחן. מבעד לדלת החצי־פתוחה נשמע זמזום מונוטוני של מכונות תפירה, והחדר הקטן היה ספוג בריח חריף של ספריי לשיער וקפה נמס.
אוליאנה משכה באיטיות את פנקס העבודה שלה לעברה.
— אפילו לא הסתכלתם על הדוגמאות שלי — אמרה בשלווה, מביטה ישירות באישה שלבשה ז’קט בורדו. — עבדתי עם הבדים הקשים ביותר. אני מסוגלת לשפץ כל רהיט. יש לי דרגה מקצועית שישית. הוכחתי זאת בפועל.
— את בכלל מקשיבה לי, בחורה? — האישה סידרה בכעס את משקפיה העבים. — מדובר במפעל יוקרתי. אביזרים איטלקיים, חומרים יקרים. ומה יש במסמכים שלך? מעורבות בגניבה. שלוש שנות מאסר. ובנוסף… המראה שלך… נאמר בעדינות שהוא… ייחודי.
אוליאנה הורידה אינסטינקטיבית את ראשה, מנסה להסתיר את הצד הימני של פניה עם צווארון המעיל הישן. צלקת בולטת נמתחה מהרקה ועד הצוואר.
— זו צלקת מילדות — אמרה בשקט. — ריציתי את העונש במלואו, בלי עבירות. מעולם לא גנבתי דבר.
— לא מעניין אותי מאיפה זה בא! — הרימה האישה את קולה, תוך שהיא מסתובבת אל המסך. — צאי מכאן מיד, או שאפעיל את האזעקה. אנחנו לא יכולים להסתכן בהיעלמות חומרים מהמחסן. השיחה הסתיימה.
אוליאנה החזירה את המסמכים לכיס הפנימי ויצאה למסדרון.
בחוץ, גשם קר עם שלג היכה בפניה. הרוח חדרה דרך הבגדים, אבל הקור הפנימי היה חזק עוד יותר. בכל מקום אותו הדבר: ברגע שראו את הצלקת ואת עברה — הדלתות נסגרו.
היא נעצרה ליד תעלה צרה. שולי הבטון היו מכוסים שכבת קרח חלקלקה, והמים הכהים מתחת נעו בכבדות. היא נשענה על המעקה המתכתי ונשמה עמוק.
פתאום פילח את האוויר צעקה חדה ונואשת.
אוליאנה הסתובבה מיד. כשלושים מטר משם ילד קטן נאבק על הקרח הדק ליד פתח במים. כנראה נפל כשניסה להגיע לתיקו. המעיל הרטוב משך אותו מטה.
בלי להסס, טיפסה מעל המעקה. במדרון החלק החליקה ואיבדה שיווי משקל, וגלשה מטה תוך שהיא שורטת את ידיה בבטון המחוספס.
— אל תשחרר! תחזיק חזק! — קראה, כבר מורידה את המעיל שלה.
בגופיה דקה בלבד זחלה על הקרח. הקור חדר לברכיה כמו מחטים. הילד השתולל בפאניקה, ניסה לאחוז, אך החליק שוב ושוב.
אוליאנה תפסה את צווארון מעילו. הקרח תחתיה השמיע חריקה מדאיגה והחל לשקוע. מים קפואים חדרו מיד למגפיה והקהו את רגליה. בכוח רב משכה אותו אליה, ושניהם נפלו לאחור, הרחק מהפתח המסוכן.
— תעלה למעלה! אל תעצור! — הנחתה אותו.
למעלה כבר התאספו אנשים. שני גברים עברו את המעקה וסייעו להעלות את הילד, ואז הושיטו ידיים גם לאוליאנה. עד מהרה נשמעו סירנות. אנשי ההצלה עטפו את הילד הרועד בשמיכה חמה.
— את חייבת להיכנס לאמבולנס, את קפואה! — אמר רופא. — צריך לחמם אותך מיד!
— אני בסדר — השיבה בשקט אוליאנה ונסוגה לאחור.
היא לקחה את המעיל הקרוע ונעלמה במהירות בין החצרות הישנות. לא יכלה להישאר. שאלות, בדיקות — עם העבר שלה זה היה רק יוצר בעיות.
כעבור שעה מצאה מחסה במרתף שבו אפשרה לה מנקה מבוגרת בשם זינאידה לשהות זמנית. המקום היה צפוף אך חמים. ריח של סמרטוטים רטובים וחומרי ניקוי מילא את האוויר.
אוליאנה החליפה בגדים, תלתה את הרטובים על הצינורות והתעטפה בשמיכה גסה.
— תשתה את זה — מלמלה זינאידה והושיטה לה כוס תה חם. — כל השכונה מדברת עלייך.
— בבקשה, אל תספרי לאף אחד — לחשה אוליאנה.
— לא לספר? אביו של הילד מחפש אותך. הוא מנתח מפורסם. אדם אמיד. לכי אליו. הוא רוצה להודות לך.
למחרת בבוקר עמדה אוליאנה מול שער של מתחם מגורים יוקרתי.
בתוך הבית הכל היה זר לה: רצפות מבריקות, רהיטים אלגנטיים, ריחות יקרים. היא ישבה בזהירות על קצה מושב בהיר, חשה שלא במקומה בג’ינס המרופט שלה.
אז הופיע הילד.
— את היית! — קרא ורץ לעברה, אך נעצר בפתאומיות כשראה את הצלקת בפניה.
אוליאנה עקבה אחרי מבטו והרימה את עיניה.
על הקיר היה תלוי דיוקן גדול. אישה הביטה בה חזרה — אותן עיניים, אותם תווי פנים. כמו מראה — אך מושלמת.
סרט שחור על המסגרת העיד שהאישה כבר אינה בין החיים.
האוויר כאילו קפא.
ברגע זה נכנס לחדר גבר. כשראה את אוליאנה — החוויר.
— סופיה…?
— לא — אמרה ונסוגה צעד לאחור. — קוראים לי אוליאנה.
הגבר התיישב לאט. שמו היה סטניסלב, מנתח. אשתו נפטרה לפני שנים בתאונה. הדמיון היה מפתיע.
אך האמת הייתה עמוקה יותר.
בהמשך התברר שאוליאנה והאישה שבתמונה היו קרובות משפחה — אחיות שנפרדו בעבר עקב החלטה סודית.
ההבנה הייתה כבדה, אך גם משחררת.
חודשים לאחר מכן חייה השתנו. הילד נקשר אליה, סטניסלב התייחס אליה בכבוד, והבית הפך בהדרגה לבית אמיתי.
בוקר אחד עמדה מול המראה. הצלקת כמעט שלא נראתה.
— אמא אוליה, הולכים? — קרא הילד.
אוליאנה חייכה.
היא פנתה אל הדלת.
והפעם, במקום דחייה — חיכתה לה התחלה חדשה.
