“אל תצבעי את השפתיים שלך יותר!” — צעקה חמותי, ואז שפכה על פניי סיר שלם של לפתן דובדבנים. אני לא אמרתי מילה… פשוט התקשרתי למשטרה.
גרנו בדירה של חמותי. ליתר דיוק, בדירת שני החדרים הקטנה שלה, שבה כל רהיט, כל וילון ואפילו האוויר עצמו גרמו לנו להרגיש שאנחנו רק אורחים נסבלים. אני ובעלי, ויקטור, ניסינו כבר שנתיים לקנות בית משלנו, אבל המשכנתה שלנו נתקעה איפשהו בין אישור הבנק לבין המציאות. אני עבדתי מהבית בשירות לקוחות, וויקטור עבד כנהג מונית. לא חיינו בפאר, אבל עבדנו קשה וביושר.
אבל היה דבר אחד שאילונה פשוט לא הייתה מסוגלת לסבול.
האודם האדום שלי.
הוא לא היה יקר. קניתי אותו בכמה שקלים בדוכן קטן במעבר תת־קרקעי. ובכל זאת, כל בוקר, לפני שהדלקתי את המחשב, הייתי מורחת אותו על השפתיים. הטקס הקטן הזה הזכיר לי שאני לא רק כלתו של מישהו שחיה תחת קורת גג של אישה אחרת. הייתי עדיין אישה בפני עצמה.
— תסתכל עליה, ויקטור! — הייתה אומרת חמותי בזלזול. — אשתך נראית כאילו היא בדרך למועדון לילה. אישה מכובדת לא שמה אודם אדום כזה.
ויקטור היה רק מסתכל בטלפון שלו.
הוא מעולם לא אמר דבר.
עם הזמן, השתיקה שלו כאבה יותר מכל העלבונות של אמו.
ערב אחד, בזמן ששטפתי כלים, אילונה שוב התחילה.
— את יודעת כמה עולה הצבע הזה? בכסף הזה אפשר להכין ארוחה נורמלית.
— קניתי אותו מהכסף שלי — עניתי בשקט.
— מהכסף שלך? אל תצחיקי אותי. הבן שלי מפרנס אותך. את כל היום רק יושבת מול המחשב.
כמעט צחקתי.
אני שילמתי חלק גדול מהקניות, מחצית מהחשבונות, ולא פעם אפילו הלוויתי לה כסף לפני שקיבלה את הפנסיה שלה. אבל ידעתי שאין טעם להתווכח. היא לא חיפשה את האמת. היא חיפשה עוד סיבה להשפיל אותי.
כמה ימים לאחר מכן חזרתי הביתה עייפה וראיתי מחזה שהדהים אותי.
האודם שלי היה מרוח על ארון הכניסה.
אילונה השתמשה בו כדי לשפשף כתם מדלת הארון.
— מה את עושה? — שאלתי בהלם.
— אני מורידה כתם. לפחות הדבר חסר התועלת הזה סוף סוף שימושי למשהו.
— זה האודם שלי!
— אז תקני חדש. הרי את כל כך גאה במשכורת שלך.
בערב סיפרתי הכול לוויקטור.
— נטשה, אל תעשי מזה סיפור גדול — הוא נאנח. — אמא שלי כבר מבוגרת. תקני חדש. ואם לא היית מתאפרת בצורה כל כך בולטת, לא היו כל כך הרבה ריבים.
באותו רגע הלב שלי נשבר באמת בפעם הראשונה.
לא בגלל האודם.
אלא בגלל שהבנתי שבעלי לעולם לא יעמוד לצדי.
ביום ראשון הבא הגיעו אורחים. אחותה של אילונה ובעלה באו לארוחה. כמובן, אני בישלתי, ערכתי את השולחן וניקיתי אחר כך. לפני שהתיישבתי איתם, מרחתי שוב את האודם האדום האהוב עליי.
— תראו אותה! — צחקה אילונה בקול. — הכלה שלי מתכוננת לארוחת ערב כאילו היא כוכבת קולנוע.
כולם חייכו, אבל לבסוף אחותה אמרה:
— תפסיקי כבר להציק לה. היא אישה צעירה. שתתאפר אם היא רוצה.
— צעירה? — התפרצה אילונה. — היא בת שלושים וחמש! בגיל שלה אני כבר בניתי בית והחזקתי משפחה שלמה. היא רק יודעת לצבוע את עצמה.
ויקטור המשיך לאכול.
בלי לומר מילה.
השתיקה שלו כאבה יותר מכל הערה אחרת.
כמה ימים לאחר מכן עבדתי מהבית. אחרי ארוחת הצהריים מרחתי שוב מעט אודם לפני שחזרתי למחשב. היו לי אוזניות ולא שמתי לב שאילונה עומדת מאחוריי.
— שוב האדום הנורא הזה? — היא שאלה בשקט.
הורדתי אוזנייה אחת.
— למי את עדיין מנסה למצוא חן בגיל שלושים וחמש?
לקחתי נשימה עמוקה.
— זה רק אודם.
— לא. זה חוסר כבוד.
לפני שהספקתי לענות, היא תפסה את הסיר עם לפתן הדובדבנים שהכינה בבוקר ושפכה את כולו על פניי.
הנוזל האדום והדביק זרם בשערי, על צווארי והרטיב את החולצה שלי.
לכמה שניות פשוט קפאתי במקום.
— ככה לא תצבעי יותר את השפתיים! — היא צרחה. — בבית שלי אישה כמוך לא תסתובב ותעשה הצגות!
בשקט ניגבתי את פניי.
הוצאתי את הטלפון.
חייגתי 100.
— שלום. אני רוצה להזמין משטרה. תקפו והשפילו אותי בתוך הבית שלי.
פניה של אילונה החווירו.
— השתגעת? זה היה רק לפתן!
— אני רוצה להגיש תלונה.
כשוויקטור חזר הביתה, השוטרים כבר כתבו את הדוח.
אילונה בכתה בקול וטענה שאני זו שגרמתי לכל זה.
השוטרים יצאו לרגע למסדרון.
ויקטור ניגש אליי.
— למה היית חייבת להביא את זה עד לכאן? היא אמא שלי.
— ואני אשתך.
הוא לא ענה.
באותו רגע ידעתי שהנישואים שלנו נגמרו.
— אני עוזבת — אמרתי בשקט.
— את רצינית?
— כן. ואתה נשאר איתה.
שלושה ימים לאחר מכן שכרתי חדר קטן בצד השני של העיר והגשתי בקשה לגירושים.
בהתחלה ויקטור כעס.
אחר כך התחנן שאחזור.
בסוף הוא רק חזר על אותו משפט:
“אמא שלי כבר מבוגרת…”
וכל פעם פשוט ניתקתי את השיחה.
בפעם האחרונה שחזרתי לקחת את הדברים שלי, אילונה ישבה בחדר ובכתה בקול.
ויקטור עמד בדלת כשראשו מורכן.
לקחתי את האודם האדום החדש שלי משולחן הלילה והסתכלתי לו ישר בעיניים.
— במשך שנים חשבתי שאם אשתוק, יום אחד היא תקבל אותי. שאם אשתנה, היא סוף סוף תאהב אותי. אבל היא אף פעם לא רצתה שאשתנה.
היא רצתה שאיעלם.
ואתה הסתכלת על זה קורה כל יום.
עיניו של ויקטור התמלאו דמעות.
— סליחה…
— מאוחר מדי.
יצאתי אל ערב הסתיו הקר.
מחוץ לבניין הוצאתי את האודם שלי ומרחתי שוב לאט את שפתיי באדום.
בהשתקפות של דלת הזכוכית ראיתי את עצמי.
החיוך שלי עדיין היה לא בטוח.
אבל בפעם הראשונה אחרי שנים רבות…
הרגשתי חופשייה.
עד היום אני שמה אודם אדום בכל בוקר.
מאוחר יותר התחתנתי עם גבר שמעולם לא שואל אותי למה אני מתאפרת. להפך — בכל בוקר הוא מחייך ומנשק את אותן שפתיים אדומות.
אבל הלקח האמיתי מהסיפור הזה הוא לא שמצאתי גבר טוב יותר.
אלא שסוף סוף מצאתי את עצמי.
כי מי שאומר שהוא יאהב אותך רק אם תשתני, בעצם לא רוצה לאהוב אותך.
הוא רק רוצה שתיעלמי לאט־לאט.
ולפעמים ההחלטה האמיצה ביותר היא לא להמשיך לסבול.
לפעמים היא לקום, לצאת מהדלת…
…ולקחת איתך את הדבר היחיד שמזכיר לך מי את באמת.
