הפלסטיק השחור נעלם. ורה שפכה את כל התיק הגדול שלה על המיטה: קרמים, מפתחות, פודרה ומסטיקים במנטה שהתגלגלו על הרצפה. מחזיק הכרטיסים לא היה בשום מקום. יחד איתו נעלמו הכספים שהיא ודניס חסכו כדי לקנות את הקרקע לביתם.
ורה ישבה והטילה מבט מתחת לשידה. האוויר היה כבד וקשה לנשום. היא זכרה שלפני שעתיים בערב, אחרי ששילמה על המשלוח, שמרה את הכרטיס בכיס התיק שלה. עם זאת, התיק היה תלוי במסדרון כל הלילה.
מהמטבח נשבה ריח כבד, מתוק מדי ומעט חריף. אלה היו פרחי הליליום שהגיעו לדירה יחד עם נינה יוריֶבְנָה לפני כמה ימים. היא הגיעה בלי לשאול, עם מזוודה ביד, נחושה ל”הביא סדר” בבית של בנה.
ורה סימנה את החולצה שלה ויצאה למטבח. חמותה עמדה ליד הכיריים ומערבבת משהו עם מרית. היא לבשה את סינר של ורה, שמצאה בעצמה בארון.
— סוף סוף קמת — אמרה נינה בלי להסתובב. — דניס יצא רעב. לקח לגימה של מים וברח. זה נורמלי? האישה יושבת בבית ומציירת שטויות בטאבלט, והבעל רעב.
ורה שתקה. היא הייתה אמנית, עבדה עד מאוחר על עיצוב ספרים, אבל עבור לשעבר מנהלת מחלקת מכירות זה לא נחשב לעבודה אמיתית.
— נינה יוריֶבְנָה — אמרה ורה בפתח — נגעת בתיק שלי במסדרון?
האישה הפכה את האוכל במחבת; השמן צפרצל.
— למה שאני אצטרך את התיק שלך? ניגבתי אבק, אולי נגעתי בטעות. חפשי לבד. אצלך הכל תמיד מפוזר.
ורה צמצמה עיניים. היא זכרה שבארוחת הערב אתמול חמותה התלוננה שלא היה לה מה ללבוש בחורף ושיבחה בגדים מחנות יקרה בקרבת מקום. היא גם זכרה שבשבוע שעבר שינתה את הסיסמה לכרטיס והדביקה אותה על נייר לטלפון שלה. אתמול הטלפון היה על השולחן, ממש מול נינה יוריֶבְנָה.
ורה חזרה לחדר וסגרה את הדלת. היא פתחה במהירות את המחשב והתחברה לאפליקציית הבנק. היתרה נטענה לאט, אבל הכסף היה שם — כל הסכום שחסכו במשך חודשים.
אצבעותיה עדיין רעדו מעט. היא לא חסמה את הכרטיס מיד. אם הייתה עושה זאת, המסוף בחנות לא היה עובד, ונינה הייתה אומרת שמצאה את הכרטיס על הרצפה. לא. ורה העבירה את כל הכסף לחשבון אחר, בלתי נגיש דרך הכרטיס. בחשבון הראשי נשארו רק שש עשרה רובלים.
“שהקופאי יאמר את זה בקול בפני כולם,” חשבה ורה.
שעה מאוחר יותר נשמעה רעש במסדרון.
— אני הולכת! — צעקה נינה. — האוכל על הכיריים, תעשה משהו, אל תתבייש!
הדלת נסגרה. ורה התבוננה מחלון הדירה כיצד האישה עם ברט אדום צועדת במהירות לעבר התחנה.
שעתיים הבאות ורה לא יכלה להתרכז בעבודה. היא בלעה את הטלפון כל הזמן. בשעה שתיים התקשר דניס.
— ורה, אני לא מבין — אמר בעלה מודאג, ברקע נשמע רעש המכונות — מה קרה?
— מה קרה? — ענתה ורה בשלווה.
— אמא שלי בוכה בלי הפסקה. אני לא מבין כלום. היא צועקת בטלפון: “בני, לקחתי את הכרטיס של אשתך והוא ריק!” איך היא השיגה אותו? נתת לה?
ורה הרגישה הקלה.
— דניס, לא נתתי לה כלום. היא חטפה את התיק שלי, לקחה את הכרטיס, ראתה את הסיסמה וניסתה להוציא את הכסף שלנו בשביל הקרקע.
בקו הטלפון הייתה דממה. נשמע רק המהום המפעל.
— באמת? — לחש דניס.
— העברתי הכל לחשבון אחר הבוקר, ברגע שגיליתי שהכרטיס נעלם. אילו הייתי ישנה, היינו נשארים בלי החסכונות, בעוד אמא שלך הייתה קונה לעצמה משהו.
דניס נשף בכבדות.
— אני בדרך.
בערב הם חזרו הביתה יחד. דניס נכנס ראשון, עייף ועצוב. נינה נכנסה אחריו, מחזיקה תיק ריק, פניה אדומות, נושמת בכעס.
— התפשטו — אמרה ורה במסדרון, זרועותיה משולבות.
— את! — צעקה החמות, זורקת את התיק על השידה. — עשית את זה בכוונה! רצית להביך אותי! עמדתי בקופה, מאחורי בתור! נותנת כרטיס והבחורה הזאת צועקת: “אין כסף, דחייה!” כולם צחקו! המאבטח הסתכל עלי כאילו אני פושעת!
— שקטה, אמא — ניסה דניס. — ורה לא עשתה שום דבר רע.
ורה הסתכלה על בעלה.
— שום דבר רע? דניס, היא גנבה את הכרטיס. זה לא עניין קטן.
— הייתי מחזירה! — צעקה נינה. — יש לי פנסיה! למה את עושה את זה מאחורי הגב שלי?
— אנשים קרובים תמיד מבקשים קודם — אמרה ורה, עושה צעד קדימה. — מה שעשיתם זה גניבה. נכנסת לתיק שלי וניסית להוציא את הכסף שבעלך עובד קשה בשבילו, רק כדי לקנות מעיל.
דניס שתק, מבטו נע בין אמו לאשתו.
— את מסיטה אותו נגדי? — השחירה נינה. — אז תשבו כאן בבלאגן הזה! אני לא נשארת!
— ארזי את הדברים שלך — אמר דניס בשקט. — אני אזמין רכב.
נינה נדהמה, נכנסה לחדר, סגרה ארונות בחוזקה, ארזה בכעס את חפציה ויצאה לבד.
הבית נותר שקט. רק המקרר גיחך בעקביות. דניס ישב במסדרון, מכסה את פניו בידיו.
— היא באמת רצתה להוציא את הכסף — לחש. — עד הרגע האחרון לא האמנתי. חשבתי שטעתה. אבל במונית אמרה: “טוב, בכל מקרה הם היו שם.”
ורה התיישבה לידו. היא לא אמרה דבר. לפעמים צריך זמן כדי לקבל את האמת הכואבת.
שמונה חודשים לאחר מכן, ביולי, ורה ודניס קנו את הקרקע — עם עצים ובסיס יציב לבית.
נינה לא התקשרה במשך חצי שנה. דניס מדי פעם שאל לשלומה. השיחות היו קצרות. אך ביום החתימה, הטלפון של דניס צלצל. הוא הפעיל רמקול.
— דניס? — נשמעה קול שקט. — שמעתי שקניתם את האדמה.
— כן, אמא. היום הכל הושלם.
דממה. נשמעה רק נשימה.
— מזל טוב — אמרה נינה. — ו… תגיד לורה, אשלח בדואר את הכיסוי לכרטיס. נשאר אז בתיק במקרה. אל תחזיקו טינה. עכשיו הבנתי.
ורה הסתכלה על דניס. הוא חייך.
— טוב, אמא. תודה.
הם הניחו את הטלפון. ורה הביטה מחלון הרכב בשדות הירוקים. להציב גבולות אף פעם לא קל — דרך מריבות וכעסים — אבל זו הדרך היחידה לבנות חיים שבהם כל אחד מעריך את השני.
