החבילה הגיעה למרכז השולחן ברשרוש קל. חמותי הוציאה ממנה את הקופסאות הקטנות כאילו היו אביזרים להצגה שתוכננה בקפידה: אחת לימין, אחת לשמאל, כולן מסודרות בשורה מושלמת.
– קטלין, תזיזי את הסלט, היא אמרה בלי להביט בי.
זה היה ה־8 במרץ. הדירה שלה ברחוב טימיריאזב, שולחן החג שנמתח עד הקיר, המולת קרובי המשפחה, ואני, ששוב הגעתי ראשונה. מאז הבוקר בישלתי: את הבשר הקרוש הכנתי כבר בערב הקודם, העוף השחים בתנור, הכנתי שתי סלטים, ועד חצות הרכבתי שכבה אחר שכבה את עוגת נפוליאון, כדי שבבוקר תהיה מושלמת.
בינתיים היא צפתה בסדרה בסלון.
– בנות, הבאתי מתנה לכל אחת! היא הכריזה חגיגית והרימה את הקופסה הראשונה. – בושם. אמיתי, לא איזה זבל זול מהשוק.
הקופסאות עברו מיד ליד. קודם בתה קיבלה אחת, אחר כך הדודה שהגיעה מהכפר, אחר כך השכנה שהיו מזמינים בכל שנה כי “המסכנה לבד”. אחר כך קיבלה מתנה עוד אישה, מישהי שבבית הזה הייתה כנראה חשובה ממני.
ישבתי בקצה השולחן וספרתי.
עשר קופסאות.
אחת־עשרה נשים.
גם הקופסה האחרונה מצאה בעלים. חמותי קיפלה את השקית הריקה והחליקה אותה בזהירות מתחת לכיסא, כאילו בזה הסתיים העניין.
– אמא, ומה עם קטה? שאל איגור לבסוף.
השתיקה נפלה עלינו בבת אחת, עד שאפשר היה לשמוע את הברז מטפטף במטבח.
לראשונה באותו ערב, חמותי הסתכלה עליי.
– קטלין עדיין לא אישה, היא אמרה בשלווה, כאילו דיברה על מזג האוויר. ילד הוא מה שהופך אישה לאישה אמיתית. עד אז היא רק ילדה. לבנות, בושם זה עדיין מוקדם מדי.
מישהו צחקק. ז’אנה פתאום מצאה את בקבוק הבושם הקטן שלה מעניין במיוחד.
– נו, באמת, רימה זחרובנה… התחילה הדודה בזהירות.
– מה “נו, באמת”? אני אומרת את האמת. אתם נשואים כבר חמש שנים ועדיין אין לכם ילדים. בתקופתי, בשלב הזה כבר קנינו ילקוטים לבית הספר, לא ישבנו בבתי קפה.
הידקתי את אחיזתי במזלג ובהיתי בוויטרינה. שם עמדו תמונות המשפחה: ז’אנה עם התינוק שזה עתה נולד בזרועותיה, ז’אנה מול בית היולדות, ז’אנה עם עגלת תינוק בחצר. באף תמונה לא הייתי אני. בשנים הראשונות זה כאב לי. אחר כך כמעט הפסקתי לשים לב לזה.
– אל תיעלבי, היא הוסיפה בקול מתוק יותר. כשתלדי, יהיה לך הכול. גם בושם.
איגור אמר בשקט:
– אמא…
– מה “אמא”? האמת כואבת, אבל היא עדיין האמת.
היא הרימה את הכוס.
– לחיי הנשים האמיתיות! לחיי האמהות! מי שכבר ישבה לילה שלם ליד ילד, תבין אותי.
כולם שתו. גם אני. לא רציתי לעשות סצנה.
מאוחר יותר כולם שיבחו את הבשר הקרוש ואת העוף, וכשחמותי משכה את העוגה לכיוונה, היא חייכה אליי.
– נו, קטיק, תחתכי את העוגה שלך.
את העוגה שלי.
קמתי, אחזתי בתבנית בשתי ידיי, הבאתי אותה למטבח והחזרתי אותה למדף העליון של המקרר. אחר כך חזרתי ונעמדתי בפתח חדר האוכל.
– הקינוח מיועד לנשים, אמרתי בשלווה. כאן אני רק ילדה. בנות לא מגישות עוגה.
כל הראשים הסתובבו אליי באותו רגע.
חמותי פרצה בצחוק.
– שמעתם? היא נעלבה בגלל בקבוקון בושם קטן! בגלל בקבוק של שלוש מאות רובל!
הבטתי בה.
– בגלל שלוש מאות רובל לא הייתי קמה.
הלכתי למסדרון לקחת את המעיל שלי.
איגור השיג אותי בחדר המדרגות. כשישבנו במכונית, הוא לא התניע במשך זמן רב.
– למה היית חייבת לעשות מזה כזה סיפור? שאל בעייפות. היא לא התכוונה לפגוע.
שבוע לאחר מכן חמותי הופיעה אצלנו בשבת בבוקר בלי להודיע מראש. היא הסתכלה סביב הדירה, ביקרה את וילון האמבטיה החדש, הציצה במקרר ואז הוציאה מחברת עם פרחים.
– יש אישה בקובילקינו, היא אמרה. היא נותנת עשבי מרפא ומתפללת. מי שהולכת אליה, נכנסת להיריון. לכי אליה לשבועיים.
שתקתי.
ואז היא אמרה את המשפט המכריע:
– איגור לא אשם שיצא לו לקבל אישה כזאת. גבר צריך בן.
לקחתי את המחברת, ניגשתי לפח וזרקתי אותה פנימה.
– זה הבית שלי, אמרתי בשקט. בבית שלי אף אחד לא ידבר על הרחם שלי. לעולם.
באותו ערב גיליתי משהו ששינה הכול.
בסתיו באמת הלכנו לרופא. שנינו, יד ביד. הכרתי את תוצאות הבדיקות בעל פה. הבעיה לא הייתה אצלי.
– סיפרת לאמא שלך? שאלתי את איגור.
הוא שתק זמן רב, השפיל את מבטו ולבסוף הנהן.
– סיפרתי לה בדצמבר.
– ומה היא אמרה?
קולו כמעט לא נשמע.
– היא אמרה: “אל תשפיל את עצמך. תן להם לחשוב שהבעיה היא אצל קטלין. אתה גבר.”
באותו רגע הכול הסתדר: הבשמים, ההרמה לכבוד “הנשים האמיתיות”, הרמיזות, המבטים המרחמים. היא לא טעתה. היא לא פגעה בי במקרה. היא ידעה את האמת ובכל זאת בחרה בי כשעיר לעזאזל, כדי שהגבריות של בנה תישאר ללא פגע.
חודשים לאחר מכן, זמן קצר לפני פסח, איגור העלה את הנושא שוב.
– אמא מזמינה את כולם לארוחת צהריים, הוא אמר בזהירות. והיא ביקשה שתכיני את עוגת הנפוליאון ההיא.
“עוגת הנפוליאון ההיא.”
היא לא ביקשה למסור שהיא מתגעגעת אליי. היא לא אמרה שהיא מצטערת. היא פשוט נתנה הוראה, כאילו אני עדיין הקונדיטורית החינמית של המשפחה.
התיישבתי מולו.
– אני לעולם לא אכנס שוב לבית שלה, אמרתי. לא השנה, לא בעוד עשר שנים, לא ביום ההולדת שלה ולא אפילו בהלוויה שלה.
איגור הביט בי בהלם.
– את שונאת אותה עד כדי כך?
– אני לא שונאת אותה, עניתי. אני פשוט סוף סוף שמה לב לאופן שבו מתייחסים אליי.
שנתיים לאחר מכן נולדה בתנו, אסיה.
חמותי התקשרה פעם וסיפרה שהיא סרגה לה אוברול ורוד עם אוזניים קטנות.
– הרי אני סבתא שלה, היא אמרה בתקווה.
אחזתי בטלפון בחוזקה והשבתי בשלווה:
– לא. את רימה זחרובנה. וההבדל הזה יישאר לנצח.
כשהנחתי את הטלפון, אסיה ניסתה במסדרון לנעול את המגפיים שלי, את שניהם על הרגל הלא נכונה. התיישבתי לידה על הרצפה והסתכלתי עליה מנסה לפתור את הבעיה לבדה.
ואז הבנתי באמת: לא ילד הוא שהופך אישה לאישה. זו הרגע שבו היא סוף סוף מעזה לומר שגם היא ראויה לכבוד.
