— את חירשת?! אני שואל אותך כבר פעם שלישית: מתי ההעברה תיכנס?
דניס עמד באמצע המטבח הצר והישן והקיש בעצבנות באצבעותיו על השיש הסדוק. הצליל גרם לרהיטים הזולים לרעוד קלות. ניקה עמדה ליד הכיור וקרצפה בשקט כתם שרוף על הכיריים. האוויר היה כבד, לח, עם ריח של דירה ישנה — האוורור לא עבד כבר שנים.
— כבר אמרתי לך — היא ענתה בלי להרים את המבט. — לא תהיה שום העברה. הכסף הזה שלי. זו הירושה של סבתא שלי. והוא ילך לדירה שלנו, כמו שסיכמנו לפני שנה.
דניס שחרר אנחה חזקה.
— ורוניקה, תפסיקי עם האנוכיות הפרובינציאלית שלך, טוב? לאח שלי יש מצב קשה. אשתו בהריון. הם צריכים דירה גדולה יותר עכשיו. אם לא נשלם את המקדמה, הם יאבדו את הדירה.
ניקה סחטה את הספוג לאט.
— אח שלך? — היא הסתובבה מעט. — זה שלא מחזיק עבודה יותר מכמה חודשים? ואמא שלך, שלוקחת מאיתנו כסף כל חודש ל“תרופות” וטיולים? ואנחנו? חמש שנים אנחנו ישנים על ספה ישנה ולא נוחה בדירה שכורה שמתפרקת.
הפנים של דניס האדימו.
— נחזיר לך הכול! זה זמני! את תמיד ככה… אמא שלי צדקה, את אגואיסטית!
ניקה לא ענתה. רק עייפות הייתה בעיניה. היא חשבה על סבתא שלה — על הידיים הרועדות שסופרות כל שטר בזהירות. “זה ההתחלה שלך, ילדה שלי. אל תבזבזי את זה.”
דניס כבר לבש את המעיל.
— תקשיבי — הוא אמר מהדלת. — אמא שלי מגיעה לארוחת צהריים. תסדרי הכול, תבשלי משהו נורמלי ותתנצלי בפניה שלא נתת לה כסף. הבנת?
— הבנתי — אמרה ניקה בשקט.
הדלת נטרקה. אבק נפל מהתקרה.
שקט.
ניקה הרימה את הטלפון לאט.
— שלום… מר מטביי? אנחנו צריכים לדבר.
מהעבר השני נשמע אנחה עייפה.
— אם דניס שוב מתלונן על לחץ המים, אני סוגר לו את הברז בעצמי.
— זה לא זה — היא אמרה. — האחיין שלך עדיין מחפש דירה, נכון?
שתיקה.
— כן… למה?
— הוא יכול לעבור לשם. אנחנו עוזבים.
שתיקה.
— את רצינית?
— לגמרי.
תוך שעה וחצי כבר עמדו קרטונים ליד הדלת. המוביל עבד מהר ובשקט. הדירה הלכה והתרוקנה, נהייתה זרה — כוסות, שמיכות, שברי חיים משותפים נעלמו אחד אחד.
ניקה לקחה רק את הדברים שלה: ספרים, בגדים, מכונת קפה, כמה כלי מטבח.
ואז הגיע הודעה:
“ניקה 😍 דניס אמר שהכסף הסתדר. תעבירי 100,000 לעגלה, יש מבצע!!”
ניקה הביטה במסך. לא ענתה. היא חסמה את הטלפון.
בצהריים הדירה הייתה ריקה.
בשעה 12:30 הגיע הדייר החדש — צעיר, חזק, רגוע. הוא התיישב מיד על הספה כאילו תמיד גר שם.
בשעה 12:50 נכנסה המכונית של דניס לחצר. אמו ישבה לידו, לבושה חגיגית.
— הגענו! — צעק דניס כשנכנס. — אני מקווה שהאוכל מוכן!
הוא נעצר.
בסלון ישב אדם זר על הספה שלהם.
— מי אתה לעזאזל?! — צעק דניס.
— דייר — ענה האיש בשלווה. — שילמתי.
מאחוריו הופיע מטביי.
— אשתך עזבה — אמר בשקט. — היא ביטלה את החוזה. עכשיו זו דירה להשכרה.
דניס החוויר.
— זו הדירה שלי!
— לא — הניד מטביי בראשו. — אתה שכרתי אותה.
הדייר החדש קם לאט. גדול יותר. חזק יותר.
— תארוז את הדברים שלך, חבר.
בחוץ, ניקה ישבה ברכב ההובלה. שקטה. יותר מדי שקטה.
הטלפון צלצל. היא שמה על רמקול.
— ניקה!! מה עשית?! — צעק דניס.
— עברתי דירה — אמרה בפשטות.
— השתגעת?! אמא שלי, אח שלי — כולם שם!
— אז שיסתדרו ביניהם — ענתה. — כמו שאמרת.
שתיקה.
ואז קולו נשבר:
— את כלום בלעדיי!
ניקה הביטה מהחלון. הגשם פסק. העיר הייתה נקייה ובהירה.
— לא — אמרה בשקט. — פה אני מתחילה.
היא ניתקה.
הרכב נסע קדימה, משאיר מאחור את העבר החונק — ונושא אותה לעבר משהו חדש, שקט, ולראשונה באמת שלה.
