— אל תסתובבי לי בין הרגליים, גליה! יש לנו היום אורחים חשובים — התפרצה לריסה, ופשוט הדפה אותי מהמרפסת של הבית שלי.
היא סידרה את צעיף השיפון הקליל שעל צווארה והביטה בגאווה בגינה.
המראה היה די משונה. על רקע עץ התפוחים הישן שלנו, שהיה מכוסה טחב, צעיף המשי השתלב בסביבה בערך כמו נזר יהלומים על ראשו של יושב ראש קולחוז.
נשענתי על משקוף הדלת והבטתי בסקרנות בגיסתי.
כבר ביום רביעי היא התקשרה לבעלי, סרגיי, אחיה הגדול.
— אני רק רוצה לערוך מפגש משפחתי קטן, — התחננה. — שום דבר מפואר. כמה אנשים, קצת על האש, אולי כמה נקניקיות. יום הולדת חמישים, אתה יודע…
סרגיי לא היה מסוג האנשים שחוסכים באוכל כשהם מארחים. גם אני לא.
בית הקיץ עבר אליי מהוריי. במשך עשר שנים סרגיי ואני שיפצנו אותו יחד. כשקיבלנו אותו, הגינה הייתה כמעט כולה מכוסה בעשבים שוטים. עכשיו היו בה מדשאה מטופחת, ערוגות פרחים, ביתן מברזל יצוק והמון ורדים.
לפני כמה שנים סרגיי אפילו נתן לריסה מפתח נוסף.
— אם תרצי, תעברי מדי פעם לקחת תפוחים, — אמר לה.
כפי שהתברר מאוחר יותר, לריסה לא ראתה בזה מפתח פשוט, אלא מסמך בעלות.
כי ה״מפגש המשפחתי המצומצם״ כבר בשמונה בבוקר התחיל להיראות כמו מבצע צבאי קטן.
ראשית, טנדר לבן שעליו היה כתוב ״Elite-Catering״ נדחס דרך השער.
אחריו הגיע עוד אחד.
ואז הגיעה מעצבת פרחים.
אחריה צלם.
אחר כך מלצרים.
ולבסוף, צעיר עצבני ניסה לתקוע קומפוזיציה ענקית של סחלבים מלאכותיים בין האדמוניות שלי.
סרגיי הביט בו כמה שניות בשתיקה.
— עדיף שלא, — אמר.
הבחור לא הבין.
— זה יהיה מאוד אלגנטי.
— זה לא יהיה, — השיב סרגיי. — אבל הוורדים כן. קחו את זה מאחורי הסאונה.
לא גירשנו את העובדים. הם רק ביצעו את ההזמנה שקיבלו. לריסה, לעומת זאת, המשיכה לטעון שהכול בשליטה.
— עד אחר הצהריים הכול יהיה מוכן, ובערב נסדר וננקה הכול.
סרגיי הביט בי.
אמרתי רק:
— בסדר. שתעשה את החגיגה שלה. אבל אם היא תתחיל להציג את הבית שלנו כבית שלה או להשפיל אותנו מול האורחים שלה, אני אתערב.
באותו רגע עדיין לא היה לי מושג כמה מהר זה יהיה נחוץ.
לקראת הצהריים הגיע גם בעלה של לריסה, ארקדי.
האיש יצא מרכב השטח השחור הענק שלו כאילו בא לפחות לקבל את כניעתה של איזו מדינה.
הוא הביט בגינה שלנו, ואז עיניו נעצרו בניבה שלנו, שזה עתה נשטפה.
— גלינה, תזיזי מכאן את הגרוטאה הזאת!
— בוקר טוב גם לך, ארקדי.
— עוד מעט יגיעו אנשים חשובים. גם בנקאית מגיעה. אירינה לאונידובנה. אני לא רוצה שהיא תחשוב שאנחנו נמצאים במגרש גרוטאות.
הבטתי בניבה, ואז ברכב השטח שלו.
— המכונית שלנו חונה במקום החניה שלנו. הג׳יפ שלך, לעומת זאת, עומד על סורג הניקוז שלי.
ארקדי הביט מתחת לגלגלים.
— בחייך. אל תתעסקי בבעיות הכפריות האלה שלך!
— הסורג כבר התעקם.
— באביב אמרתי לך שכדאי להזמין מדשאה אלפינית. טכנולוגיה איטלקית. היא מתחדשת מעצמה.
חייכתי.
— ארקדי, זה עשב אחו עם תלתן. סרגיי זרע אותו. לקח לו שנתיים להכין את האדמה כמו שצריך.
— את תמיד מתערבת בעיצוב נוף יוקרתי עם המנטליות הקולחוזית שלך!
לא עניתי.
נכנסתי למטבח.
בשעה שתיים אחר הצהריים בקושי זיהיתי את בית הקיץ שלנו.
רביעיית כלי מיתר ניגנה במרפסת.
הצלם התרוצץ משיח לשיח.
המלצרים מזגו שמפניה.
האורחים בנעלי עקב דרכו על הדשא.
ולריסה התנהגה כאילו היא הגבירה של ארמון כפרי.
דרך החלון הפתוח במטבח שמעתי היטב את קולה.
— כן, זו האחוזה הכפרית הקטנה שלנו, — הסבירה לגבר גבוה ושיבה. — ארקדי השקיע בה המון אנרגיה. התעקשנו על סגנון כפרי. שום דבר ראוותני. רק טבע.
הגבר השיבה הנהן בהסכמה.
כנראה זו הייתה אירינה לאונידובנה.
באותו רגע סרגיי עלה למרפסת.
הוא לבש מכנסי עבודה וחולצה משובצת. זה עתה תיקן את משאבת הבאר.
כשלריסה ראתה אותו, פניה השתנו בן רגע.
היא מיהרה אליו.
— סרגיי! איך אתה נראה?!
בעלי הביט בה.
— כמו אדם שנמצא בבית שלו.
— ביקשתי ממך לא להופיע! לך למחסן או אל מאחורי הבית!
סרגיי לא אמר דבר.
— יש כאן אנשים חשובים! — לחשה לריסה. — אירינה לאונידובנה גם כאן!
— אז?
— בבקשה, שב בינתיים במטבח הקיץ.
הלסת של סרגיי התהדקה.
— אני בבית שלי, לריסה.
ואז פשוט הדף אותה הצדה ונכנס פנימה.
ראיתי שמשהו בו נשבר.
לא הגאווה שלו.
הסבלנות שלו.
זמן קצר לאחר מכן לריסה פרצה למטבח.
— גליה, תעזרי למלצרים!
— מה?
— האוכל החם הגיע. קחי מגש.
— את הזמנת לכאן חמישים אנשים.
— אז?
— לבית שלנו.
— אנחנו משפחה!
— אז למה שאני אשרת אותך?
לריסה גלגלה עיניים.
— אוי, אל תעשי עניין מכל דבר! אם מישהו ישאל, אמרתי שאתם רק המטפלים במקום.
שתקתי.
— מטפלים?
— כן. זה מאוד אופנתי עכשיו.
היא הסתובבה וחזרה לאורחים.
ואז סוף סוף הבנתי משהו.
אין לי עוד מה לדבר עם לריסה בארבע עיניים.
היא שיקרה מול כולם.
לכן כולם ישמעו גם את האמת.
כעבור כמה דקות יצאתי למרפסת.
ארקדי עמד ליד אירינה לאונידובנה.
— תטעמי את הפרושוטו הזה! — התלהב. — הוא מתיישן שלוש שנים במערות בקלבריה. אנחנו מביאים אותו בטיסת צ׳רטר מיוחדת!
הבטתי בצלחת.
— ארקדי, לפני רגע ראיתי את האריזה שלו.
הוא קפא.
— אז?
— כתוב עליה: ״בשר פרוס ומיובש״. מיוצר במחוז מוסקבה.
אירינה לאונידובנה הרימה גבה.
— גלינה! — נהם ארקדי. — את באמת לא יודעת מתי צריך לשתוק!
— רק אמרתי את מה שראיתי.
— כל מה שאת יודעת לעשות זה לחטט בזבל ובזבל אורגני!
— אני מחטטת בזבל אורגני רק כשאני מדשנת את הוורדים שלי.
ארקדי האדים.
אבל אירינה לאונידובנה כבר לא חייכה.
ואז הגיעה טטיאנה בוריסובנה, השכנה שלנו.
היא עמדה ליד הגדר עם משפך מים.
— גליה! מה זו החגיגה המפוארת הזאת? — צעקה. — רק הבאתי לך בחזרה את זרעי השמיר שלך!
לריסה מיהרה אליה.
— בבקשה, תתרחקי מהגדר! זה אירוע פרטי!
טטיאנה הביטה בה בתדהמה.
— לריסה, זאת את?
— לריסה ויקטורובנה!
— בסדר, לריסה ויקטורובנה.
— אל תקלקלי את הקונספט של האירוע!
טטיאנה הביטה בי.
— גליה?
— טניה, תיכנסי אחר כך. אפיתי פאי.
— בסדר.
היא הלכה.
לריסה נעצה בי מבט.
ואני כבר חייכתי.
בערב כולם סוף סוף התיישבו סביב השולחנות הארוכים.
שמפניה.
נרות.
מוזיקה.
מצלמות.
ומיקרופון.
לריסה קמה.
השמלה שלה נצצה כאילו לא עמדה בבית קיץ בפרברי מוסקבה, אלא על השטיח האדום בקאן.
— חברים יקרים! שותפים! — פתחה. — אני כל כך שמחה שאנחנו כאן, בבית הכפרי הקטן והנעים שלנו!
ארקדי חייך בגאווה.
— את הבית הזה בנינו יחד. כל שיח שתלנו בעצמנו. כל קרש נושא את חותם העבודה שלנו.
האורחים מחאו כפיים.
סרגיי עמד לידי.
— עכשיו אני ממש רוצה לקחת ממנה את המיקרופון, — אמר.
— אל תעשה את זה.
— למה?
— כי אני אעשה את זה.
ירדתי מהמרפסת.
לריסה עמדה להמשיך בנאום, כשניגשתי אליה ופשוט הוצאתי את המיקרופון מידה.
בהתחלה היא רק הביטה בי.
אחר כך התחילה להזיז את השפתיים.
המוזיקה השתתקה.
כל העיניים הופנו אליי.
— ערב טוב.
קולי הדהד בכל הגינה.
— גם אני רוצה להרים כוסית. אבל לא לכבוד בריאותם של לריסה וארקדי.
עצרתי לרגע.
— אלא לכבוד בעלי הבית האמיתיים.
הבטתי בסרגיי.
— לבעלי, שבנה את הביתן הזה במו ידיו. ולי, כי אני שתלתי את רוב הוורדים.
השתררה דממה כמעט מוחשית.
לריסה צעדה קדימה.
— גליה…
לא החזרתי לה את המיקרופון.
— לריסה וארקדי הם היום אורחים כאן, בדיוק כמו כולכם.
מישהו נשם נשימה חדה במבוכה.
— ביום רביעי לריסה עדיין ביקשה ממני לערוך כאן מנגל משפחתי קטן לחמישה אנשים. היום היא הזמינה חמישים אנשים ומציגה את הבית שלנו כאילו הוא שלה.
ארקדי קפץ ממקומו.
— מספיק!
— לא, ארקדי. רק עכשיו התחלנו.
כמה מהאורחים הביטו זה בזה במבוכה.
— ואני גם רוצה לספר לכם שלפני כמה דקות היא רצתה לשלוח את בעלי, אחיה שלה, למחסן, כי הוא ״לא נראה טוב״ מול האורחים.
סרגיי עמד בשקט במרפסת.
— ואותי היא כינתה מטפלת.
פניה של לריסה החווירו.
— את משקרת!
— אז בואי נבהיר את הדברים.
הפניתי את המיקרופון אל מקסים אולגוביץ׳.
— מי הזמין את האירוע הזה?
נציג חברת הקייטרינג כחכח בגרונו.
— לריסה ויקטורובנה.
— מי שילם את המקדמה?
— לריסה ויקטורובנה.
— ומי צריך לשלם את יתרת הסכום?
מקסים אולגוביץ׳ הביט בארקדי.
— המזמין.
דממה מוזרה ומתוחה השתררה בגינה.
ואני הסתובבתי שוב אל לריסה.
— אם כך, לא סרגיי ולא אני חייבים דבר לאיש.
ארקדי האדים.
— את הורסת לנו את החוזה!
— לא. השקר שלך הורס אותו.
באותו רגע אירינה לאונידובנה קמה לאט.
הניחה את הכוס שלה על השולחן.
— ארקדי פטרוביץ׳, — אמרה בשקט. — בפגישה עסקית אני מוכנה לסבול הרבה דברים.
ארקדי קפא.
— אבל יש דבר אחד שאני לא סובלת.
היא הביטה לו בעיניים.
— שקרים.
האיש ניסה להתפרץ לדבריה.
— אירינה לאונידובנה, את לא מבינה…
— לא. אני מבינה בדיוק.
האישה הביטה בלריסה.
— הבאתם אותי לבית שלא שייך לכם. ואת בעלי הבית האמיתיים הצגתם כמטפלים.
היא סידרה את התיק שלה.
— אם אדם מסוגל להטעות אפילו את המשפחה שלו בקלות כזאת רק כדי להיראות חשוב יותר ממה שהוא באמת, אני לא רוצה לעשות איתו עסקים.
פיה של לריסה נפער.
אירינה כבר פנתה ללכת.
בדלת היא הסתובבה פעם נוספת.
— אגב, הפרושוטו באמת היה בטעם של פלסטיק.
היא הלכה.
אחריה יצאו עוד כמה אורחים.
החגיגה התפרקה בתוך דקות.
אנשי הקייטרינג כבר החלו לפרק את השולחנות.
ארקדי, בזעם, העביר את הכסף שהיה עליו לשלם.
לריסה בכתה.
— הרסתם לי את החיים!
סרגיי ניגש אליה.
— לא.
לריסה הרימה את עיניה.
— את הרסת אותם.
קולו של בעלי היה שקט, אבל כולם שמעו אותו.
— זה הבית שלנו. ואת הגעת לכאן כאילו הוא שלך.
— את זה לא תשתמשי בו יותר.
לריסה לא זזה.
— סרגיי…
— קחי את הדברים שלך.
— אבל אני אחותך!
— בדיוק בגלל זה זה כואב.
הוא עצר לרגע.
— אל תבואי לכאן יותר.
שבוע לאחר מכן ארקדי שילם גם על תיקון הדשא שניזוק ועל מערכת הניקוז.
סימני הצמיגים היו ברורים מדי מכדי שיוכל להתווכח.
אבל הגינה המשיכה להזכיר את החגיגה במשך ימים.
הדשא שנרמס.
מפית נייר מתחת לשיח.
כוס שבורה ליד הביתן.
ואז, ערב אחד, סוף סוף הכול השתתק.
ריח האדמוניות מילא שוב את הגינה.
טטיאנה בוריסובנה הופיעה ליד הגדר עם צלחת עוגות.
— נו, גליה, — אמרה. — דבר כזה אפילו אני לא ראיתי. ואני עבדתי שלושים שנה בבית ספר.
צחקתי.
— תחשבי על זה כהשתלמות.
טטיאנה הגישה לסרגיי עוגה.
— מתי אתם מתקנים את הדשא?
סרגיי הביט במדשאה שנרמסה.
— מחר.
אחר כך הביט בי.
— נזרע אותו מחדש.
— את שלנו?
— את שלנו.
חייכתי.
סרגיי חיבק אותי בכתפיו.
השמש בדיוק שקעה מאחורי העצים.
— את יודעת, גליה, — אמר — הדשא הזה חזק יותר ממה שהם חושבים.
— בדיוק כמונו.
הוא הנהן.
ואז נגס בעוגה.
— ולפחות זו באמת עוגה ביתית.
התחלתי לצחוק.
בגינה כבר לא היו אורחים.
לא נשמעה מוזיקה.
לא הבזיקו מצלמות.
לא הייתה שמפניה.
רק שנינו עמדנו מול הבית שלנו.
ואז הבנתי משהו.
בית לא הופך ליקר משום שאפשר להציג אותו בפני אחרים כמקום מפואר.
הוא הופך ליקר משום שכאשר כולם הולכים, עדיין נעים להישאר בו.
ואולי בגלל זה כבר לא כעסתי על לריסה.
כי בערב אחד היא עשתה הכול כדי לגרום לבית שלנו להיראות כמו ארמון.
ואנחנו, למחרת בבוקר, פשוט קיבלנו אותו בחזרה.
הוורדים שוב פרחו.
הדשא שוב הוריק.
מתחת לביתן שוב עמדו שתי כוסות תה מהבילות.
ומאחורי השער כבר לא היינו צריכים להוכיח לאיש שזה הבית שלנו.
כי מי שבאמת מרגיש בבית במקום כלשהו, לא זקוק לאורחים, למחיאות כפיים או להרמות כוסית קולניות.
מספיק לסגור את השער מאחוריו, להביט סביב ולומר בשקט:
— אני בבית.
ואז, כשהדלקנו את האור במרפסת, חבורה שלמה של תיקנים ברחה מבין השיחים.
סרגיי הביט בי.
— את רואה? אפילו הם יודעים מתי האורחים הלכו.
ולראשונה זה שבועות צחקנו מכל הלב, בלי שנצטרך לחשוב על אף אחד אחר.
