האלמנה הביטה שוב מבעד לחלון לפני שהלכה לישון, והרוח שרקה בעוצמה לאורך הרחוב, מעלה עלים יבשים באוויר, בעוד הגשם הקר דפק כמו מחטים קטנות על הזכוכית. אורו הצהבהב של הפנס כמעט לא האיר את המדרכה, אך די היה בו כדי להבחין בדמות — גבר שעמד ללא תנועה מול שער ביתה. הוא לא דפק, לא דיבר, רק עמד שם, כאילו כבר לא נותר בו כוח לשום דבר.
ליבה של האישה התכווץ, כי מאז שבתה נעלמה היא פחדה מכל זר; העולם כבר לא היה מקום בטוח עבורה, וכל סיפור וכל ידיעה רק חיזקו בה את התחושה שאנשים מסוגלים לדברים איומים.
ובכל זאת, היה משהו בגבר הזה שלא הסתדר לה. הוא לא נראה מסוכן, אלא יותר כמו מישהו שאיבד הכול. לאחר היסוס ארוך, היא לבשה את מעילה ויצאה החוצה בזהירות, ושאלה מה הוא מחפש שם.
הגבר הסתובב לאט לעברה. פניו היו חיוורות, שפתיו כחלחלות מהקור, בגדיו ספוגים והוא רעד קלות. בקול כמעט בלתי נשמע אמר שהוא מבקש מחסה ללילה אחד, שהוא לא רוצה צרות, רק קצת חום.
ליבה של האישה התכווץ. היא חשבה על בתה, ותהתה אם גם היא קיבלה עזרה כשנזקקה לה. לרגע היססה, ואז פינתה לו מקום והזמינה אותו פנימה.
בתוך הבית היה חמים. הגבר עמד תחילה בפתח כאילו אינו מאמין שבאמת הוכנס פנימה. האישה נתנה לו מגבת, מצאה לו בגדים יבשים, ואז הניחה לפניו מרק. הוא אכל לאט, כאילו כל תנועה מכאיבה לו.
היא שאלה לשמו. הוא עצר, הכף באוויר, ואמר שהוא לא זוכר — שהוא לא זוכר כלום, רק שהוא ברח ממשהו.
האישה הביטה בו בקפידה. ייתכן שזו הייתה שקר, אבל מבטו היה ריק מדי בשביל העמדת פנים. הלילה עבר בשקט; הוא ישן עמוק על הספה, כאילו לא ישן זמן רב, והיא כמעט לא עצמה עין. משהו בו הטריד אותה.
עם שחר היא קמה. בבית שרר חצי חושך, וקרני הבוקר הראשונות חדרו לסלון. כשהיא נכנסה פנימה, קפאה במקומה. הגבר כבר היה ער והפשיל את שרוול חולצתו. מבטה נפל על פרק ידו — צלקת ארוכה, אלכסונית ומוכרת.
העולם סביב נשמט ממנה. היא כבר ראתה את הצלקת הזו — לא במציאות, אלא בהודעה. ההודעה האחרונה שבתה שלחה לה, ובה כתבה שפגשה מישהו עם צלקת מוזרה על פרק היד, ושלא ברור למה, אבל היא מפחדת ממנו.
נשימתה נעתקה. היא לחשה איך קיבל את הפצע. הגבר הביט בצלקת כאילו ראה אותה לראשונה, ואמר שהוא לא יודע, אולי תאונה.
האישה נסוגה לאחור, ליבה הולם. היא אמרה לו שהוא היה עם בתה. הגבר הרים את מבטו, מבולבל. קולה רעד כשהיא אמרה שהוא היה האדם האחרון שראה אותה.
פניו החווירו, כאילו זיכרון הבזיק בו. הוא ניסה להתנגד, אך קולו נשבר. האישה התקרבה, בתוכה פחד ותקווה יחד, וביקשה ממנו להיזכר — כי היא מחפשת את בתה שנים, כל יום וכל רגע, והוא היחיד שעשוי לדעת מה קרה.
הגבר החל לרעוד, כיסה את פניו בידיו ולחש שברי זיכרונות: חושך, יער, גשם ובחורה בוכה. ליבה של האישה החסיר פעימה. היא שאלה מה קרה אחר כך.
הוא אמר בבכי שלא רצה לפגוע, רק לעזור, אבל הבחורה ברחה ממישהו, והוא לקח אותה ליער כדי להסתתר. אבל הם לא היו לבד — גבר אחר היה שם, מחפש אותה בכעס.
האישה קפצה את אגרופיה. היא שאלה אם נתן לו לקחת אותה. הוא צעק שניסה לעצור אותו, שהם נאבקו, ושזו הסיבה לצלקת, אבל הוא נפל והכה את ראשו. כשחזר לעצמו — כבר לא היה שם אף אחד.
שתיקה נפלה ביניהם. האישה התקשתה לנשום. לבסוף שאלה בלחש אם בתה מתה.
הוא הניד בראשו לאט ואמר שהוא לא יודע, אבל בתה אמרה לו לא להאמין לאותו אדם — לאביה — למרות שפחדה ממנו.
האישה קרסה לתוך עצמה. כל מה שחשבה שידעה התמוטט. הגבר עמד מולה כבר לא כאויב ולא כמפלצת, אלא כמפתח היחיד לעברה.
היא שאלה אם יעזור לה. הוא הביט בה — פחד בעיניו, אבל גם נחישות — ואמר שכן. אם זה נכון, גם הוא לא רוצה לברוח יותר.
האישה הנהנה בשקט. בחוץ השמש עלתה, אבל הסיפור שלהם רק התחיל באמת.
