המזוודה כבר עמדה ליד הדלת, ועל הכיריים הבורשט עדיין רתח לאט. עם פמפושקות. כמו שהוא אהב.
מרינה ניגבה את ידיה באופן מכני במגבת המטבח. היא לא מיהרה. כאילו כל תנועה שלה מנסה לעכב משהו שכבר קרה.
היא הביטה בגבר. בעורפו. בשומה הקטנה מאחורי האוזן, שפעם נישקה אלף פעמים. עכשיו היא נראתה לה זרה.
— נסיעת עבודה? — שאלה לבסוף בשקט.
— לא, מרין. אני עוזב.
המילה לא נפלה מיד. היא נשארה באוויר כמו עשן.
— לאן?
— למישהי אחרת.
המגבת נשמטה מידיה של מרינה.
— איגור…
— אל תתחילי. שנינו יודעים שזה כבר לא עובד. רק את לא אמרת את זה.
— לא עובד? — מרינה צחקה, אבל הקול שלה נשבר. — מחר היינו חוגגים שמונה־עשרה שנה.
— בדיוק. שמונה־עשרה שנה של אותו בורשט.
זה היה כמו סטירה. לא רועשת. מדויקת.
מרינה השתתקה לרגע.
— עזבתי דוקטורט בגללך. יכולתי להיות מישהי…
— את מישהי — אמר בשקט. — פשוט לא מי שרצית להיות.
הוא חייך. לא בחמלה. אלא בעייפות של עליונות.
— משחזרת יצירות אמנות. מי חי מזה? אני נתתי לך חיים, מרין. דירה. רכב. חופשות.
— אתה נתת לי? — קולה נחלש.
— מי עוד?
הוא הסתכל על השעון.
— הדירה על שמי, אבל אני לא אכזרי. תישארי כאן קצת. אחר כך נראה.
מרינה אחזה בקצה השולחן. אצבעותיה הלבינו.
— מי היא?
— לא משנה.
— מי היא?!
שתיקה.
— ליזה. בת שלושים ושתיים. היא חיה. את רק… קיימת.
המילה הייתה קרה יותר מהחורף.
— אפילו לא שמת לב מתי הפסקת להיות את.
הוא לקח את המזוודה. ליד הדלת הביט לאחור פעם אחרונה.
לא היה בו צער. רק חוסר סבלנות. כאילו הוא נפטר מחפץ ישן.
— אל תדאגי. שלושים ושמונה זה לא גזר דין. זה רק סוף תקופה.
הדלת נסגרה.
הבורשט המשיך לבעבע. אחר כך התקרר לאט.
בימים הראשונים מרינה לא בכתה.
היא הסתובבה בדירה כמו במוזיאון זר. כל חפץ דיבר עליה, אבל כבר לא אליה.
חולצה על הכיסא. מברשת שיניים בכוס. משפט חצי גמור באוויר.
ביום השמיני טניה התקשרה.
— מרינקה, את חיה?
ואז משהו נשבר.
— אני בת שלושים ושמונה, טניה… וכלום. שמונה־עשרה שנה נעלמו. אני אפילו לא זוכרת מתי החזקתי מכחול בפעם האחרונה…
שתיקה מהצד השני.
— ולמה רצית להיות משחזרת? — שאלה טניה לבסוף.
השאלה הייתה פשוטה באופן מוזר.
מרינה עצמה עיניים.
ופתאום הכול חזר: אולמות הטרטיאקוב, השקט, ילדה בת תשע־עשרה שבוכה מול איקונה כי אדם מסוגל ליצור יופי.
— אני זוכרת — לחשה.
— אז תתחילי מחדש.
במחסן היא מצאה את הקופסה.
הצבעים התייבשו. רובם אבודים. אבל המכחולים… המכחולים היו חיים.
מרינה ישבה על הרצפה, ולראשונה אחרי זמן רב בכתה לא מריקנות, אלא מזיכרון.
למחרת היא הסתפרה.
הצמה שאיגור “אהב” נפלה לרצפה.
במראה עמדה אישה זרה. פנים חדות. עיניים דרוכות מדי.
— אז הנה את — אמרה בשקט.
הקורס היה קשה. הכסף אזל. גם הגאווה.
אבל הידיים שלה זכרו.
בלילות ציירה. בהתחלה בזהירות, אחר כך בכעס, ואז בדיוק הולך וגובר.
כאילו משהו שישן שנים סוף־סוף התעורר.
ואז הגיעה העבודה הראשונה.
בית ישן בקאלוגה. איקונות. חפצים מוזנחים, כמעט גוססים.
— רצו לזרוק את זה — אמר הלקוח.
מרינה התקרבה.
הלב שלה פעם בחוזקה.
— את זה לא זורקים — אמרה בשקט. — את זה מצילים.
שישה חודשים.
שישה חודשים של לחם, ממסים, ואובססיה שקטה.
לפעמים כמעט ויתרה.
אבל כשהאיקונה הראשונה “דיברה” אחרי הניקוי, מרינה בכתה.
לא מכאב.
מהכרה.
— זה לא נס — אמרה אחר כך. — זו עבודה.
הבשורה התפשטה מהר משציפתה.
עבודה אחת. ואז עוד אחת. ואז גלריה.
השם שלה התחיל להישמע.
שנים אחר כך מרינה גרה בדירה אחרת.
לא גדולה. לא יוקרתית. אבל שלה.
החלון של הסטודיו פנה לצ’יסטיה פרודי.
ובתוכה היה משהו שאיבדה מזמן: כוח פנימי שקט.
יום אחד נכנס דמיטרי סרגייביץ’ וולוחוב.
הוא לא דיבר הרבה. רק ישב והסתכל עליה עובדת.
— אני מפריע? — שאל אחר כך.
— לא.
לא נאמר ביניהם דבר.
אבל מרינה לפעמים חיכתה לרגע שבו יופיע בדלת.
בערב אחד היא הלכה לפתיחת תערוכה.
שמלה שחורה. עקבים. כמו אישה שכבר לא בורחת.
דמיטרי הסיע אותה.
— היום… את זוהרת — אמר בשקט.
מרינה חייכה.
והחיוך הזה כבר לא היה הישרדות.
הוא היה חיים.
באולם, תחת האורות, מרינה עמדה ליד ציור.
— מרינה?
היא הסתובבה.
איגור.
מזדקן. עייף. לידו ליזה, אדישה.
— זו… את? — שאל.
— כן.
שתיקה.
— אני… טעיתי.
— אני יודעת.
— ליזה לא הנכונה. אני… אחזור. נתחיל מחדש.
מרינה הביטה בו זמן רב.
ואז אמרה בשקט:
— איגור. אתה לא איבדת אותי.
— אתה איבדת את עצמך.
שתיקה.
— ואני סוף־סוף מצאתי את עצמי.
היא הסתובבה והלכה.
לא מהר. לא בכעס.
אלא סופית.
בחוץ האוויר היה קר.
מרינה עצרה לרגע.
ולראשונה לא בכתה כי כאב לה.
אלא כי נגמרה חיים שהיא חיה יותר מדי זמן במקום מישהו אחר.
