ורה החזיקה בידיה ברווז שמתלהט בחוסר אונים, כשפתאום ויקטור בוריסוביץ’ אחז את פרק ידה.
— תעצור! מה לחששת על הפסנתר?
ורה פתחה את פיה, אך הוא הפנה אותה לכיוון האולם, שבו ישבו כ-חמישים אורחים — כל האליטה המקומית.
— תגידי בקול רם, שכולם ישמעו!
ורה ניסתה להשתחרר, אך ויקטור אחז בה חזק. ריח הקוניאק שלו מילא את החדר.
— רק אמרתי למנהלת שהפסנתר אינו מכוּן. זה הכל. רק זה.
— אה, רק זה! — צחק ויקטור ואז שחרר אותה. — השפית שלנו מוזיקאית? למדה בקונסרבטוריון?
מישהו באולם חייך בשקט. וורה שתקה.
— אז? למדת או לא?
— למדתי.
— בדיוק! — ויקטור טפח בכף ידו על השולחן. — דשה, בואי הנה!
בתו התייצבה מהקצה של השולחן. גבוהה, בלבוש יקר, ללא הבעה על פניה. כולם ידעו: קונסרבטוריון וינה, מלגה בזלצבורג.
ויקטור הניח את זרועו על כתפה ואז פנה אל וורה:
— תקשיבי היטב! דשה תנגו עכשיו. אחריה את. אם תנגני טוב ממנה — המסעדה תהיה שלך. מקום משלך, הבנת? שמך על השלט. ואם תתביישי — את יוצאת מכאן בלי פרוטה. היום. בדיוק היום.
האולם השתתק. וורה הסתכלה מסביב: כולם הביטו בה כמו בקוף בקרקס.
— בסדר.
דשה התיישבה ליד הפסנתר והחלה לנגן ליסט. מהר, טכני, ללא דופי. אצבעותיה כמעט ריחפו על הקלידים. האורחים הנהנו, חלקם הוציאו את הטלפון להקליט. ויקטור עמד עם ידיו שלובות, מחייך ניצחון. כשהדשה סיימה, הוא היה הראשון למחוא כפיים.
— זה זה! זו בית ספר אמיתי! — פנה לוורה. — אז מה, שפית? שינית דעתך?
וורה התקרבה לפסנתר. היא הייתה גבוהה יותר מהדשה, ושמה עיניה למטה.
— רק אל תלכלכי את הקלידים.
התיישבה. הניחה את ידיה על ברכיה. עצמה את עיניה. נזכרה באמה, בדירה הקטנה בפרבר, בפסנתר הישן ליד החלון. אמה אמרה לה: “אל תנגני בשביל מחמאות, נגן בשביל אלה שכואב להם.”
הרימה את ידיה והחלה לנגן.
רחקמנינוב. לאט, שקט, ללא הצגה.
בתחילת התווים, כמעט שלא שמו לב אליה — מישהו שתה, מישהו לחש. אך לאט לאט, כולם השתתקו. אחד המלצרים עמד ללא תנועה, מחזיק בבקבוק יין. הדשה חזרה לכסאה, מבטה נעוץ בוורה.
וורה ניגנה את חייה שלה. איך עזבה את השנה השלישית בקונסרבטוריון, כי אמה הייתה חולה, והתרופות עלו כמו דירה. איך למדה להחזיק סכין ומחבת, לא כינור. איך בילתה לילות ליד מיטת האם החולה, קברה אנשים בגשם. איך עמדה עשר דקות מול הפילהרמונית ואז הסתובבה — יותר מדי כאב.
אף אחד לא הכיר את סיפורה. אבל כולם הרגישו.
כאשר וורה הקישה על התו האחרון, האולם השתתק. ואז, גבר מבוגר, מורה בבית הספר למוזיקה, התחיל לאט למחוא כפיים. השאר הלכו בעקבותיו. האולם התמלא בתשואות סוערות. וורה קמה והביטה בויקטור.
הוא עמד חיוור, ידיו רועדות, לא מסוגל לדבר.
— אז, ויקטור בוריסוביץ’ — אמרה וורה בשקט. — ניצחתי?
הוא השתתק. כולם חיכו.
— או שאתה מקיים הבטחות רק כשהן נוחות לך?
מישהו התעטש. ויקטור רעד.
— אני… אני אקיים.
— בקול רם — אמרה וורה, רגועה. — שכולם ישמעו.
הוא סגר את ידו באגרוף, פניו אדמו.
— אני אומר — אקיים!
— ולעולם לא תבזה אחרים בציבור שוב? רק בגלל שיש לך כסף והם לא?
דממה. מחוץ נשמעו רעשי מכוניות. הדשה הורידה את ראשה.
ויקטור פתח את פיו, אך לא אמר דבר. הסתובב וברח מהאולם. הדלת נטרקה.
המורה התקרב לוורה והגיש לה את כרטיס הביקור שלו:
— העיר זקוקה לך. בואי מחר.
וורה הלכה למטבח, הסירה את הסינר והניחה אותו בארון. המנהלת עמדה בפתח.
— וורה, הם הלכו?
— כן.
— אבל ניצחת. הוא הבטיח את המסעדה.
וורה כפתה את המעיל שלה.
— לא צריך. רק רציתי שישמע.
יצאה לרחוב. קר, שלג נופל. וורה הוציאה את הטלפון ויצרה קשר:
— שלום? כאן וורה. אני באה מחר. מתי אתם מצפים לי?
שבועיים לאחר מכן הופיע בעיתון העירוני מאמר: “השפית שהציבה את המיליארדר במקומו.” כתבו על האירוע, על הקוקטייל, על ההופעה. שמו של ויקטור לא הופיע, אך כולם ידעו על מי מדובר.
ויקטור החל להיות מוזנח באירועים. שותפיו חזרו בו. לא בגלל כסף — אף אחד לא רצה לעשות עסקים עם מישהו שהושפל בציבור.
וורה סוף סוף חזרה לנגן על הפסנתר. בקצב שלה, עם סיפורה שלה. לא דרך כסף או קשרים, אלא דרך הקלידים.
