״אל תעיר אותה,״ לחשה חמותי. ״אם היא תשמע על הצוואה, כל התוכנית שלנו תתפרק.״
עמדתי קפואה במסדרון, יחפה, כוס ריקה בידי.
בדרך כלל, בלילה, כל מה ששומעים בדירה הוא את זמזום המקרר ואת נקישות צינורות החימום הישנים. אבל באותו לילה בקע פס אור צר מן המטבח, ויחד איתו הגיעו אליי שתי לחישות ברורות.
״אמא, דברי בשקט,״ אמר בעלי, אולג.
״בדיוק כך,״ השיבה תמרה פבלובנה. ״מחר תיקח אותה לנוטריון. תגיד לה שזו רק פורמליות. אל תיתן לה זמן לחשוב.״
״היא תשאל שאלות,״ מלמל אולג.
״אז תגיד לה שאתה רק רוצה להגן על רכוש המשפחה. תפנה למצפון שלה. אחרי הכול, אתה בעלה.״
״ומה אם היא תסרב?״
״היא לא תסרב. אל תשאל בכלל. תתנהג כאילו הכול כבר הוחלט.״
הנחתי בזהירות את הכוס על השולחן הקטן שבמסדרון, כדי שלא תשמיע אפילו צליל אחד.
ברגע ההוא הכול התחבר.
האדיבות הפתאומית.
החיוכים המוגזמים.
הדאגה המפתיעה לבריאותי.
זה מעולם לא היה קשור אליי.
זה היה קשור לבית הכפר שלי.
קניתי אותו בכספי, רשמתי אותו על שמי, ובמשך שנים שילמתי לבדי את כל ההוצאות. אבל מבחינתם, הוא כבר היה ״רכוש משפחתי״.
חזרתי בשקט לחדר השינה. הצד של אולג במיטה היה ריק.
לראשונה אחרי שמונה־עשרה שנות נישואים, הפסקתי למצוא לו תירוצים.
למחרת בבוקר הוא נכנס לחדר עם כוס תה.
״מה שלומך, לנה? ישנת טוב?״
״כן,״ עניתי. ״למה אתה שואל?״
״נראית עייפה אתמול.״
זה לא היה נכון.
את כל הערב הקודם ביליתי במיון החשבונות של בית הכפר: מסי רכוש, חשמל, אגרת תחזוקת הדרך וחשבונית על תיקון הבאר. אולג כמעט שלא הביט במסמכים.
״כדאי שניסע היום לאיזה מקום,״ אמר כבדרך אגב.
״לאן?״
״לנוטריון.״
״בשביל מה?״
״לסדר כמה מסמכים.״
״אילו מסמכים?״
הוא היסס.
״הצוואה.״
הבטתי בו.
״לטובת מי?״
הוא נראה מופתע מהשאלה.
״לא.״
״אז אני אבטל אותה בעצמי.״
הוא התקדם לעברי צעד אחד.
״אל תעשי שטויות.״
״השטות כבר נעשתה. קבעת פגישה בנוגע לרכוש שלי בלי לומר לי מילה.״
תמרה פבלובנה חטפה במהירות את כרטיס הביקור.
״זו הייתה רק פגישת ייעוץ.״
״אז למה להסתיר אותו?״
היא לא ענתה.
במקום זאת אמרה:
״ברגע שמדובר בכסף, את נעשית קרה כמו קרח.״
באותו רגע הבנתי שזה לא התחיל עכשיו.
במשך שנים היא דחקה את הגבולות שלי עוד ועוד.
בהתחלה היא ביקשה מפתח לבית הכפר.
אחר כך הציעה לרשום את המחסן על שמו של אולג.
ועכשיו…
הצוואה שלי.
הוצאתי את הטלפון והתקשרתי לנינה, חברתי שעבדה במשרד משפטי.
״נינה, אני צריכה עוד היום את כל המסמכים שמוכיחים שבית הכפר רשום על שמי.״
אולג הביט בי בדאגה.
״למי את מתקשרת?״
״למישהי שקוראת מסמכים לפני שהיא חותמת עליהם.״
״תנתקי.״
״לא.״
אחרי שהקשיבה לכל מה שסיפרתי, אמרה נינה בשקט:
״תביאי את כל המסמכים. ואל תחתמי על שום דבר לפני שתקראי כל עמוד.״
הודיתי לה וניתקתי.
החיוך של תמרה פבלובנה נעלם לחלוטין.
״בסדר,״ אמרה בקרירות. ״אבל אחר כך אל תתלונני אם אולג יפסיק לעזור לך עם בית הכפר.״
״הוא מעולם לא עזר לי.״
״הוא צבע את הגדר.״
״ואני קניתי את הצבע.״
אולג הסמיק.
״את זוכרת כל פרט.״
״כן.״
״כי כל חשבון שולם מהכרטיס שלי.״
נכנסתי לחדר השינה כדי להחליף בגדים. אולג נכנס אחריי.
״אמא שלי הגזימה,״ הודה בשקט.
״על זה אנחנו מסכימים.״
״אבל הרעיון עצמו לא היה רע.״
״איזה רעיון?״
״שבית הכפר יישאר במשפחה.״
״הוא כבר במשפחה. כל עוד אני מחליטה מה יעלה בגורלו.״
הוא השפיל את מבטו.
״יש לי חובות.״
נעצרתי במקומי.
״כמה?״
״שלוש מאות ושישים אלף רובל.״
ברגע אחד הכול התחבר.
התה.
החיוכים.
הדאגה הפתאומית.
זו לא הייתה אהבה.
זו הייתה ייאוש.
״למי אתה חייב את הכסף?״
״למכר.״
״ומה הקשר בין זה לבין הצוואה שלי?״
הוא שתק רגע ארוך.
״חבר של אמא אמר שאם יהיה ברור שבית הכפר יעבור אליי בעתיד, יהיה לי קל יותר לקבל הלוואה.״
הבטתי בו בתדהמה.
״כלומר, רצית להשתמש ברכוש שלי כדי לקחת עוד הלוואה?״
הוא לא ענה.
והשתיקה שלו הייתה ההודאה הכנה ביותר שיכול היה לתת.
