פרנק סינטרה ביקר את דין מרטין על ערש דווי בפעם האחרונה — מה שדין אמר שבר את פרנק סינטרה.

פרנק סינטרה ודין מרטין עברו שמונה שנים מבלי לדבר באמת זה עם זה.

כמובן — הם נפגשו.

הם הצטלבו באירועי תעשייה, החליפו ברכות מנומסות, כמה מילים ריקות, חיוכים קצרים.
אבל זה היה הכול.

לא כמו פעם.

לא מאז 21 במרץ 1987 — היום שבו בנו של דין, דין פול מרטין, נהרג.

הוא היה בן שלושים וחמש.

טייס במשמר הלאומי של חיל האוויר.

גאוותו ושמחתו של אביו.

באותו יום הוא הטיס מטוס קרב מסוג F-4 פנטום, כשהמטוס התרסק אל הר סן גורגוניו.

המוות היה מיידי.

ועם מותו — משהו נוסף מת.

משהו בתוך דין מרטין.

פרנק ניסה להגיע אליו.

ניסה לדבר איתו.
ניסה להיות נוכח.
ניסה להיות חבר.

אבל דין נסגר.

ביטל את כל ההופעות.

חדל לצאת מהבית.

לא ענה לטלפונים.

כאילו קיבל החלטה שקטה וסופית:

״העולם לקח ממני את הבן שלי.
אז אני גמרתי עם העולם.״

פרנק הבין את הכאב.

גם הוא איבד אנשים.

גם הוא עבר גיהינום.

אבל זה היה שונה.

דין לא רק התאבל.

דין נעלם.

כאילו מישהו כיבה את האור שמאחורי עיניו.

עד 1995, פרנק כמעט השלים עם האמת הכואבת:
דין חי — אבל החברות שלהם מתה.

ככה זה היה.

ואז הטלפון צלצל.

דצמבר 1995.

מעבר לקו — דינה מרטין, בקול רועד:

— פרנק… אבא רוצה לראות אותך.

שתיקה קצרה.

— בבקשה… תבוא.

פרנק עזב הכול.

נכנס למכונית.

נסע לבוורלי הילס.

כשדינה פתחה את הדלת, פרנק בקושי זיהה את האיש שישב בסלון.

בשמונה שנים דין הזדקן בשלושים.

הוא היה רזה.

שביר.

גוסס.

אבל כשראה את פרנק — הוא חייך.

החיוך הישן ההוא.

החיוך האגדי של דין מרטין.

ולעשרים דקות — הזמן חזר לאחור.

שוב היו שני בחורים שכבשו פעם את העולם.

צחקו.

נזכרו.

היו, לרגע, שוב הם עצמם.

ואז דין דיבר.

שלוש מילים באנגלית.

מעט הברות.

משקל של חיים שלמים.

מילים שאמרו הכול.

פרנק סינטרה פרץ בבכי.

בכה כפי שאולי לא בכה אפילו כילד.

כדי להבין מדוע המילים האלה שברו אותו, צריך להבין את עומק החברות שלהם.

זו לא הייתה חברות הוליוודית שטחית.

לא עניין של תועלת.

לא תדמית, לא תפקיד, לא הצגה.

זו הייתה אמת.

עמוקה.

חברות שחצתה תהילה, כסף ואגו.

פרנק ודין נפגשו בסוף שנות הארבעים.

פרנק כבר היה כוכב.

הנער הרזה מהובוקן שהפך לקול הגדול ביותר של אמריקה.

דין עוד ניסה.

עבר ממועדון למועדון, בלי תהילה — אבל עם התקרבות מתמדת להצלחה.

הם זיהו זה את זה מיד.

פרנק ראה בדין מה שאחרים לא ראו:
מאחורי החזות ה״קולית״ הסתתר אדם אמיתי, אותנטי.

גם דין ראה את פרנק.

מאחורי האגו והעוצמה הייתה נאמנות מוחלטת.

אם פרנק היה חבר שלך — הוא היה מת בשבילך.

בשנות השישים הם הפכו ל-Rat Pack:
פרנק, דין, סמי דייוויס ג׳וניור, פיטר לופורד וג׳ואי בישופ.

הם שלטו בלאס וגאס.

אולמות מלאים.

סרטים.

מסיבות.

עולם של זוהר שנראה אינסופי.

אבל המרכז היה פרנק ודין.

אחים — לא מדם, אלא מבחירה.

פרנק היה המנהיג.

דין היה האיזון.

כשפרנק נעשה אינטנסיבי מדי, דין החזיר אותו לקרקע עם בדיחה.

כשדין נסגר, פרנק משך אותו חזרה אל המציאות.

הם היו זקוקים זה לזה.

ואז הגיע 21 במרץ 1987.

והכול השתנה.

דין פול מרטין — טייס, מוכשר, צעיר, מלא חיים — אבד.

פרנק רץ לביתו של דין.

הוא היה מהראשונים שהגיעו.

וכשראה את מבטו הריק של חברו בסלון — לא מצא מילים.

מה אומרים לאדם שאיבד את בנו?

פרנק ניסה.

אבל דין לא הגיב.

לא הסתכל עליו.

רק בהה בריק.

שבועות פרנק ניסה.

שיחות.

ביקורים.

הודעות.

שום דבר.

דין לא רצה לדבר עם איש.

לא יצא לשום מקום.

ביטל הכול: הופעות, סיבובי הופעות, סרטים.

ארבעים שנות קריירה פשוט נעצרו.

בסוף 1987, דין היה מבודד לחלוטין.

רק בנותיו ועוזרת הבית ראו אותו.

פרנק ניסה שנה שלמה.

ואז הפסיק.

לא מתוך אדישות.

אלא כי זה כאב יותר מדי לראות את החבר הטוב ביותר שלו כך.

עד 1990, פרנק קיבל זאת:
דין חי — אבל החברות שלהם הסתיימה.

ואז הגיע המפנה — דצמבר 1995.

מצבו של דין הידרדר במהירות.

הרופאים דיברו על שבועות. אולי ימים.

ואז דין אמר לדינה:

— אני רוצה לראות את פרנק.

היא התקשרה מיד.

פרנק יצא מיד.

עצר מול הבית בבוורלי הילס.

הוא ידע למה לצפות.

כשנכנס, ראה את מצבו של דין.

אבל ברגע שדין ראה אותו — עיניו אורו.

— Pally — הוא לחש.

ולעשרים דקות — הוא חזר לחיים.

הם דיברו.

צחקו.

בכו.

דין נשם.

דין היה שם.

ואז הגיעה העייפות.

פרנק ידע.

זה היה הרגע האחרון.

— דין, אני…

— פרנק — קטע אותו דין. — תמיד היית שם.

המילים האלה פגעו בפרנק כמו אגרוף בחזה.

״תמיד היית שם.״

החבר שנעדר שמונה שנים —
מעולם לא עזב באמת.

פרנק כרע על ברכיו, אחז בידיו של דין ובכה.

— תמיד, דין. תמיד.

דין לחץ את ידו בכוח המעט שנותר לו.

— אני יודע — הוא לחש. — בגלל זה רציתי לראות אותך. כדי להודות לך שלא ויתרת, גם כשאני ויתרתי.

פרנק בכה.

צחק.

והרגיש שוב שהוא עם אחיו.

דין מרטין נפטר בחג המולד, ב-25 בדצמבר 1995.

הוא היה בן 78.

פרנק חי עוד שלוש שנים.

אבל משהו בו השתנה.

הוא נעשה רך יותר.

פתוח יותר.

חם יותר.

התקשר יותר.

אמר יותר ״אני אוהב אותך״.

בכיסו נשא פיסת נייר.

עליה היו כתובות מילותיו של דין:

״תמיד היית שם.״

הן הפכו למנטרה.

ללקח האחרון.

כי נוכחות חשובה.

התמדה חשובה.

אהבה שלא עוזבת — חשובה.

והיום… למי אתה תתקשר כדי להזכיר לו שאתה שם?

האם אתה החבר שנשאר כשהאור כבה?