האמא רצה במהירות לחדר ביתה, כל תנועה שלה מלאה בפאניקה ודאגה.
– יקירתי, מה קרה? – היא צעקה בקול רועד. – למה את צורחת ככה?
גיוניוּשׁוּה החזיקה בחוזקה את השמיכה, רועדת, ופחד נצנץ בעיניה.
– אמא… משהו מוזר קורה לי כל יום בשבוע האחרון… – לחשה. – בהתחלה פחדתי לספר, אבל עכשיו חייבת… בבקשה, תאמיני לי.
האמא התקרבה לאט, ליבה דופק מפחד ודאגה. היא הורידה בעדינות את השמיכה, ומה שראתה שתק אותה לגמרי.
– מי עשה לך את זה, גיוניוּשׁוּה? – היא צעקה, קולה משולב בהלם וכעס. – תגידי לי עכשיו!
גיוניוּשׁוּה השיבה ברעד:
– אני לא יודעת, אמא… כל בוקר אני מתעוררת וקורה משהו. ניסיתי להתעלם, אבל הבוקר ראיתי את הסימן… כל כך פחדתי שהייתי חייבת לספר לך.
קולה של האמא רעד, עיניה מלאות פחד ואהבה:
– בסדר. נלך להתלבש מיד ונלך לרופא. את השאר נדבר אחר כך.
גיוניוּשׁוּה הנהנה, דמעות בעיניה. אחרי זמן קצר, הן יצאו לרופא, ליבה של האמא כבד מהדאגה.
– דוקטורית, בבקשה… תרגיעי אותי! – אמרה האמא ברעד. – בתי… היא בסדר, נכון?
הרופאה הביטה בהן בכובד ראש:
– אתם צריכים לדעת שיש הרבה שאלות שצריך לשאול… אבל נעשה כל מה שניתן, בסדר?
בחזרה בבית, האמא התיישבה, חמורה אך מלאה באהבה, מביטה בביתה.
– גיוניוּשׁוּה, ספרי לי את האמת. מי עשה לך את זה? ברגיעה… רק תגידי לי.
גיוניוּשׁוּה לחשה בדמעות:
– אני לא יודעת, אמא… אפילו אבא לא יודע… אבל יש לי סוד… חמדי אמר לי שלעולם לא אספר לך.
האמא הביטה בה בהלם:
– איזה סוד? תגידי לי מהר!
גיוניוּשׁוּה המשיכה ברעד:
– פעם, כשהייתי לבד עם חמדי בבית, בישלתי לו… והוא אמר שהוא אוהב אותי… המילים והמעשים שלו פחדו אותי כל כך.
עיניה של האמא נעשו חשוכות מזעם:
– איך זה יכול היה לקרות, גיוניוּשׁוּה? איך הצלחת להסתיר את זה כל כך הרבה זמן?
– פחדתי ממנו – הודות היא – כי הוא אמר שאם אספר, הוא ימנע ממני ללכת לאוניברסיטה.
האמא שמה את ידיה על ראשה, בכאב וחוסר אונים בקולה:
– אוי אלוהים… מה אני יכולה לעשות בשבילך, יקירתי?
גיוניוּשׁוּה הוסיפה, עדיין רועדת:
– אבל אמא, אני לא רוצה להאשים את חמדי… כי גם עמד נכנס לחדרי בלילה…
האמא קטעה אותה בהלם:
– מה? עמד? מה הוא עשה? תגידי לי מהר!
גיוניוּשׁוּה דיברה בפחד אך בכנות:
– הוא רק רצה לעזור לי ללמוד… אבל פחדתי ודחיתי אותו.
האמא נשפה עמוק, קולה רועד:
– מספיק… עכשיו תנוחי. אני אמצא את האמת ואגלה את כל מה שקרה.
גיוניוּשׁוּה הנהנה ונסעה לחדרה, מותשת.
בערב, חמדי ועמד חזרו הביתה עייפים. זהרה הכינה את האוכל בקפידה.
– למה גיוניוּשׁוּה לא באה לאכול איתנו? – שאל חמדי בהפתעה.
– היא עייפה… הייתה צריכה לנוח כל היום – השיבה זהרה בקור.
כאשר עמד ניסה לבדוק את גיוניוּשׁוּה, זהרה הטעתה אותו, אך המתח היה מורגש באוויר.
בלילה, הצרחה של גיוניוּשׁוּה רעדה את כל הבית. חמדי התעורר בהלם; זהרה ועמד רצו לחדר, אך הדלת הייתה נעולה. חמדי שבר אותה במהירות, וכולם עמדו ליד ביתם, רועדים.
– גיוניוּשׁוּה! – צעקה זהרה, קולה רועד. – פתחי את העיניים! אנחנו כאן, הכל יהיה בסדר!
אבל גיוניוּשׁוּה לא התאוששה. זהרה רצה בדאגה להביא עזרה, וחמדי התקשר מיד לרופא.
הרופא הגיע ובדק את גיוניוּשׁוּה, פניו רציניים.
– למרבה הצער, מצבה חמור – אמר.
דמעות זרחו על פניה של זהרה:
– בתי… אבודה… בבית שלה… אלוהים, מה יכולתי לעשות?
עמד ניסה להרגיע אותה:
– שימי לב, אמא. הכל יהיה בסדר… תסמכי עלי.
אבל צל המתח, הפחד והסודות ריחף בלב כולם. זהרה הביטה בכעס בבניה:
– אני בטוחה שאחד מכם עשה את זה… גיוניוּשׁוּה סיפרה לי הכל!
חמדי ועמד הביטו זה בזה, מופתעים.
– מה בדיוק היא אמרה, אמא? – שאל חמדי, מנסה להישאר רגוע.
– היא אמרה בדיוק מה שאמרתי לה אתמול… להיכנס לחדרה… ובכל זאת זה קרה – השיבה זהרה בכעס.
חמדי בלע ברוק, נרגש:
– אמא, תאמיני לי… אני לא יודע כלום…
זהרה קטעה אותו בחומרה:
– אל תגיד שלא יודע! תגיד לי מי עשה את זה לבתי!
חמדי נשם עמוק, נאבק בדמעות ובאשמה:
– אמא… אני אגיד… מי שעשה את זה לגיוניוּשׁוּה… זה היה…
הוא הפסיק, והחדר עצר את נשימתו. האמת תלויה באוויר, כבדה ומזעזעת. המשפחה ידעה ששום דבר לא יהיה אותו הדבר שוב.
ההלם לא משפיע על הפרח, אבל הוא משפיע על כולם במסיבה הבאה, האדם הנרגש יודע את האמת, הברט קטן, אבל הוא יכתוב את הבא יותר, ברוך השם, אם תפגשו תגובה נוקשה, והברט הגיע לקיים אינטראקציה או להגיב, פשוט וירד בלילה, ברוך השם, בהחלט .
