מרתה עצרה את נשימתה, מצמידה את מצחה אל הדלת. דבריה של אינגבורג עדיין חדרו מבעד לקירות, אך כבר לא כמו קודם. הם לא קרעו, לא פצעו. כאילו בימים האחרונים, באיטיות כואבת אך בעקביות, נבנה בתוכה קיר בלתי נראה. קיר שכעת העניק לה ביטחון — ובכל זאת כאב בכל נשימה.
הדפיקות פסקו בפתאומיות. במקומן נשמע קול רגוע אך החלטי — קולו של שוטר.
— גברתי, בבקשה, הירגעי. אינכן יכולות לעשות זאת. אם הדיירת אינה רוצה לפתוח את הדלת, אינכן יכולות להכריח אותה.
— איך זה שאיננו יכולות?! — התפרצה אינגבורג. — זו כלתי! אשתו של בני! יש לנו זכות לדבר איתה!
— הזכות שלך מסתיימת במקום שבו מתחילה הזכות שלה, השיב השוטר, וסבלנות קפואה על פניו. — אם תמשיכו, אאלץ לבקש מכם לעזוב את המקום.
לראשונה חשה מרתה משהו חדש לגמרי: הקלה. לא משום שמישהו הגן עליה. אלא משום שפתאום התבהר לה שהיא כבר לא תלויה באף אחד. לא בשוטר. לא בלוקאס. ולא באינגבורג.
— מרתה… — קולו של לוקאס נשמע כעת ממש מעבר לדלת. — בבקשה. תפתחי. רק לכמה דקות. נדבר.
מרתה התרחקה לאיטה מן הדלת והביטה סביב בחדר. המיטה הלא מוצעת, ספל הקפה על השולחן, התיק תלוי על גב הכיסא. מבולגן. לא מושלם. אבל שלה. שברים כאוטיים אך בטוחים של עולמה הקטן.
— אין לנו על מה לדבר, לוקאס, אמרה בתקיפות, בקול חזק דיו כדי שישמעו בחוץ. — אמרתי הכול כבר מזמן. אתה פשוט לא רצית לשמוע.
— את מגזימה… — מלמל לוקאס, קולו חלש. — אמא לחוצה, את יודעת. אבל זה לא אומר ש…
— זה בדיוק מה שזה אומר, קטעה אותו מרתה. — שתמיד בחרת. ואף פעם לא בי.
שתיקה כבדה ירדה על המסדרון. אפילו אינגבורג שתקה לרגע, כאילו נשימתה נעתקה.
— אתה יודע מה היה הדבר הכי מפחיד? המשיכה מרתה, קולה רעד אך לא נשבר. — לא העלבונות. לא הצעקות. אלא זה שלאורך השנים התחלתי להאמין שאולי הם צודקים. שאני לא מספיק טובה. שתמיד אני זו שהורסת הכול. ואת זה… את זה אינני יכולה לסלוח.
— מרתה, אני אוהב אותך… — אמר לוקאס, וקולו נבלע בשקט.
מרתה נענעה בראשה בחיוך מריר.
— לא. אתה אוהב שקט. את הנוחות של לא לבחור. לא להכעיס אף אחד — גם אם תוך כדי אתה מאבד מישהו.
מן המסדרון נשמעה אנחתה התיאטרלית של אינגבורג, כמעט לגלגנית.
— את שומעת מה היא אומרת?! — קראה. — מילאו לה את הראש בשטויות!
מרתה חזרה אל הדלת. ליבה פעם בחוזקה, אך לא מפחד. זה כבר לא היה פחד — זו הייתה עוצמה.
— גברת אינגבורג, אמרה לבסוף ישירות, בקול רגוע אך נחוש. — אינני רכושך. אינני בתך. אינני חובתו של איש. אני מבקשת שתלכו.
— איך את מעזה…?!
— בפשטות, השיבה מרתה. — למדתי.
השוטר התערב שוב:
— שמעתן. בבקשה עזבו את הבניין. אחרת אאלץ לנקוט צעדים.
נשמעו צעדים עצבניים, רטינות. מישהו אמר בלחש: „עזבי, אינגבורג.” דלת נפתחה ואז נטרקה. הקולות הלכו והתרחקו.
מרתה עמדה ללא ניע, מקשיבה לשקט שנכנס. הוא היה שונה עכשיו. לא לוחץ. חי. ריק — אך מלא אפשרויות.
הטלפון שלה רטט. הודעה מלוקאס. מרתה לא פתחה. היא כיבתה את הטלפון והניחה אותו על השולחן.
היא התיישבה על הרצפה, נשענה בגבה על הספה, ולראשונה באותו יום החלה לבכות. לא מפחד. לא מחוסר אונים. אלא מעייפות. ומשחרור. כל דמעה סימנה שהיא סוף סוף חיה.
מאוחר יותר הכינה תה ופתחה את החלון. האוויר הקר נגע בפניה וגם טיהר את מחשבותיה. העיר המשיכה לחיות, בלי קשר לדרמה שלה. וזה היה מרגיע.
באותו ערב שלחה מרתה הודעה אחת בלבד — לא ללוקאס, אלא לאליזה:
״אני בסדר. קיבלתי החלטה.״
ולראשונה זה שנים רבות, זה היה אמת מוחלטת.
