— סווטה, את בסדר? את נראית כאילו כל העולם התמוטט — אמרתי, תוך כדי שאני מחזיקה את החבילה המעשנת. — ויקטור בבית? היום שלנו יום נישואין. עשרים וחמש שנה…
— לא… כלומר כן… אבל עכשיו יש לו ישיבה. מאוד חשובה. עם המשקיעים — ענתה סבטלנה, פניה חיוורות ושפתיה רועדות.
שמעתי צעדים כבדים ונחרצים במסדרון. ויקטור נכנס, ולא היה לבד. צחוק נשי נשמע מאחוריו, מלאכותי וחד, והכל בתוכי התקפל.
סבטלנה אחזה בכתפי, מחזיקה חזק במעילי.
— מהר לארון! — לחשה, וסגרה את הדלת.
התרכזתי במקום צר, בין קולבים ומעילים כבדים. ריח של עור ונייר ישן התערבב. דרך הסדקים בדלת ראיתי חלק מהמחלקה.
דלת המשרד נפתחה.
— סבטיק, איזה שמח לראות אותך, תביאי לנו קפה. אל תיכנסי, יש לנו שיחה רצינית — אמר ויקטור, מבלי להסתכל עלינו.
לצידו הלכה אישה גבוהה בשמלה אדומה צמודה. בדרך היא סידרה את שיערה, שפתיה מעוקלות בחוסר שביעות רצון.
— ויטיה, עד מתי? הבטחת שנסיים את זה היום. נמאס לי להסתתר.
— אנג’לה, שקט — ויקטור משך אותה אליו. — עוד קצת. המשרתת שלי כבר הכינה הכל. היא מאמינה בכל ליבה שאני מציל את עתידנו. הערב היא תחתום על העברת הנכס לאחותי, כאילו זה בגלל פקידי ההוצאה לפועל. בעוד שבוע, אחותי תעביר לך את זה. והכל יהיה בסדר.
שמתי את ידי על פי כדי שלא אצעק. ליבי התכווץ. הדירה הזו… שקנינו בכל פרוטה בשנות התשעים. שם גדל בנינו. שם הכרתי כל סדק בתקרה.
— היא בטוח תחתום? — אנג’לה נגעה בגרביטתו של ויקטור. — ומה אם היא תתנגד?
— מרינה? — ויקטור צחק בקשיות, בקולו כל כך הרבה זלזול שחשתי רע. — בעשרים וחמש שנה לא קיבלת אף החלטה. את שואלת: “ויטיה, בטוח שזה יעזור?” אני אומר: “כן, יקירתי, זה בשביל עתידנו.” והיא תחתום. אפילו לא יעבור לה בראש שעתידה תהיה חדר קומונלי שאני אחלק לה בחסד.
הם סגרו את דלת המשרד.
נפלתי על רצפת הארון, על קופסאות מעופשות. הארוחה שבישלתי במשך שלוש שעות התקררה לאט. ברווז על מיטת תפוחים — המנה האהובה על ויקטור.
לאחר זמן מה, סבטלנה פתחה את הדלת. היא ניגבה בשקט את הדמעות, האיפור שלה מטושטש.
— מרינה ויקטוריה, את חייבת לצאת. לא יכולתי אחרת. מזה חצי שנה הוא רימה את אחותי. היא הייתה הרואת חשבון. הוא הטיל עליה חוסרים עצומים, איים בכלא אם לא תעזוב. אני רק חיכיתי לרגע…
— יש לך גישה למחשב שלו? — שאלתי בקור.
— כן. וגם למפתחות הכספת. הוא משאיר אותם לעיתים קרובות במגירה כשהנערה הזאת כאן. הוא מאבד לחלוטין את עשתונותיו.
— סבטלנה, אנחנו צריכים את כל המסמכים והחשבונות על שמו. תוכלי לעשות את זה?
היא הנהנה. בעיניה הופיעה החלטיות שנתנה לי כוח גם אני.
חזרתי הביתה לפני ויקטור. פינויתי את השולחן החגיגי, הסרתי את הנרות. שמתי על השולחן את עותקי המסמכים. התברר שחברת בעלי פורחת. אין חובות, אין פקידים. רק אותה נערה מקבלת את התשלומים מהסוכנויות לרכב והחנויות לתכשיטים.
ויקטור הגיע בשעה תשע, שמח, עם זר חרציות.
— יקירתי, אני בבית! סליחה על האיחור, השותפים…
נכנס למטבח, זרק את הזר לרצפה וקפא. ישבתי ליד החלון, האור כבוי, רק האור הרחוב האיר חלש.
— מרינה, מה זה בחושך? איפה הארוחה? זה חגיגה.
— החגיגה נגמרה בארון שלך, ויקטור — אמרתי, מבלי להסתכל עליו.
הוא קפא. שמעתי אנחת כבד.
— איזה ארון? על מה את מדברת? עייפת את עצמך מדי במטבח?
הדלקתי את האור. הנחתי מולו מקליט דיבור. סבטלנה לא רק מסרה את המסמכים, אלא גם הקליטה את השיחה במשרד — שם לא חסכו מילים.
ויקטור שתק לרגע. ניסה לתפוס את המקליט, אבל עצרתי את ידו.
— אין צורך. העותקים כבר אצל עורך הדין. וגם אצל השותף שלך. אני בטוחה שזה יעניין אותו לאן הלכו כספי החברה שהוצאת על ה”אהובה” שלך תחת סעיף עבודה.
הוא מיד החוויר. נשמט על הכיסא של הבוקר.
— מרינה, תקשיבי… רק מילים. גברים לפעמים מדברים יותר מדי. רק רציתי ליהנות, הדירה… רק בשביל הביטחון שלנו!
— מספיק, ויקטור. אני לא טיפשה. אני לא אלך לחדר הקומונלי עם אחותך.
— בלעדיי את אף אחד! — צעק, קם. — הכל שצברתי שייך לי! הבית שלי, הרכב שלי! הבנת?!
הוא הרים את ידו, אבל לא זזתי.
— תנסה. ואז, בנוסף לתיק, יהיה גם תיק על זיוף מסמכי נכס. סבטלנה ראתה שאת חתמת במקומי.
ויקטור הוריד לאט את ידו. רעד.
— מה את רוצה? — פלט בקול רועד.
— עכשיו אתה הולך. עם מזוודה. הדירה שלי. הרכב שלי. חצי החברה שלך שלי. מחר בבוקר המסמכים האלה יהיו אצל הרשויות. תבחר.
שעה לאחר מכן הדלת נסגרה מאחוריו. נגשתי לחלון, ראיתי אותו הולך בחושך אל הרכב, מזוודה בידו. יצור קטן ומצער באור הרחוב.
חזרתי למטבח. זר החרציות הושלך לפח. הברווז עדיין על השולחן. חתכתי חתיכה ואכלתי לאט. היה טעים. לא מר, לא אכזבה — פשוט אוכל.
ביום הבא התקשרתי לסבטלנה.
— סווטה, את עובדת מחר?
— התפטרתי, מרינה ויקטוריה. לא יכולה יותר שם.
— בואי אליי. אני פותחת את הסטודיו שלי. אני צריכה מישהי שיודעת להתמודד עם כסף ולא מפחדת מאתגרים.
סבטלנה צחקה בשקט בטלפון.
— אני מגיעה. בהחלט אגיע.
נחתי את השפופרת, ובמראה ראיתי את מבטי שלי. עיניים רגועות. בלי דמעות. החיים ממשיכים — עכשיו בכנות, בלי שקרים, נכסים של אחרים ופחד.
