— בשביל תפוחי האדמה האלה, סבטוצ’קה, את תעבירי לי כסף לכרטיס לפי מספר הטלפון, — אמרה לודמילה בוריסובנה בקול רך ומתוק, שנזל כמו סירופ סמיך. היא ניערה באלגנטיות את ידיה השמנמנות, שעליהן נצץ מניקור צרפתי טרי. — את הרי בחורה משכילה, עם תואר אוניברסיטאי. את בוודאי מבינה שבעולם הזה לכל דבר יש מחיר.
המילים שלה נפלו לאוויר הסתיו הקר — כבדות, יומיומיות, וכמעט בלתי נתפסות.
עמדתי באמצע שדה חרוש ביישוב “יער האורנים”. בידיי החזקתי דלי פלסטיק כבד, מלא עד השפה בתפוחי אדמה זהובים שנבחרו בקפידה. כפות הידיים שלי בערו מפצעים, אדמה לחה נכנסה מתחת לציפורניים, והגב שלי כאב כל כך שרציתי פשוט לשכב בין הערוגות ולא לקום יותר.
כל הקציר הזה היה רעיון שלי. הניסיון שלי למצוא שפה משותפת עם חמותי.
כבר במרץ לודמילה בוריסובנה הייתה מתלוננת בדרמטיות בארוחות יום ראשון על כאבי הגב שלה. היא נאנחה שהאדמה עומדת ריקה, שהפנסיה קטנה, ושירקות הפכו ליקרים מדי.
אני, מנהלת מחלקת כספים שרגילה למספרים וללוחות זמנים נוקשים, החלטתי פתאום לעזור. הצעתי בעצמי לשתול תפוחי אדמה, ירקות ועגבניות.
— אה, סבטוצ’קה, את זהב טהור! — היא אמרה אז בחיבה, כשמזגה לי תה בכוסות פורצלן עדינות.
ונכנסתי לזה בכל הכוח.
כל סוף שבוע, החל ממאי, הייתי קמה לפני הזריחה. בזמן שבעלי מקסים היה ישן אחרי נסיעות העבודה שלו, אני נסעתי לכפר.
הבאתי הכול: זרעים יקרים, חומרי דישון, יריעות כיסוי. החלפתי את חליפות המשרד בחולצות ישנות ועבדתי באדמה. עקרתי עשבים עד שכאב לי בידיים, סחבתי פחיות מים כבדות כשמשאבת המים ביישוב הפסיקה לעבוד.
ולודמילה בוריסובנה?
היא הופיעה רק בימי ראשון בצהריים. התיישבה בכיסא נדנדה קלוע, הניחה צלחת עוגיות לידיה, ו”ניהלה” את הכול מרחוק.
— סבטה, את חופרת רדוד מדי!
— סבטה, ככה לא עושים עידור!
היא לא נגעה באת אחת. אבל בכל פעם ששכנות עברו ליד הגדר, היא הכריזה בגאווה:
— תראו איזה יבול הבאנו אני ומקסים!
עליי לא נאמרה מילה.
ואז הגיע ספטמבר. לקחתי יומיים חופש כדי להוציא הכול מהאדמה לפני הגשמים. לבד הפכתי את כל השטח. כשניסיתי להסתכל על שמונת השקים המלאים עד הסוף, הרגשתי גאווה מוזרה, כמעט קדמונית.
ואז שמעתי את הדרישה לתשלום.
— סליחה… אני לא בטוחה שהבנתי, — אמרתי בשקט.
היא כלל לא התבלבלה. שלפה מכיסה מחברת קטנה עם עיטורי זהב.
— את הבנת מצוין, סבטוצ’קה. של מי האדמה? שלי. מהבאר של מי השתמשת במים? משלי. אם את רוצה לקחת את השקים לעיר, את צריכה לשלם על השימוש במשאבים. כלכלה בסיסית.
הנחתי לאט את הדלי.
מקסים עמד כמה מטרים מאיתנו ושפשף בעצבנות את המראה של הרכב, כאילו פתאום הפך לחרש.
— מקסים, — הקול שלי רעד. — אתה שומע מה אמא שלך אומרת?
הוא הסתובב באי־רצון, נמנע ממבטי.
— טוב… לאמא יש קצת היגיון. השטח שלה. השתמשנו ברכוש שלה. פשוט תעבירי לה, אנחנו לא נהיה עניים מזה.
גל חם עלה בי.
— לודמילה בוריסובנה, — צעדתי קדימה, — כשאת התלוננת באביב על הבריאות וביקשת עזרה, שכחת לציין שזה בעצם שכירות בתשלום?
היא סידרה בשלווה את הצעיף המשי שלה.
— אני נותנת לך את הירקות במחיר עלות. עשרים וחמש אלף רובל הכול יחד. ועוד עם הנחת משפחה.
— הנחת משפחה? — חזרתי.
— סבטה, אל תתחילי, — נאנח מקסים. — פשוט תעבירי. בשביל מה לעשות מזה סצנה על תפוחי אדמה?
הבטתי בשקים. כל אחד מהם היה שעות של עבודה מתישה, של כאב ושל ויתור על סופי שבוע. בשבילו זה היה “רק תפוחי אדמה”. בשבילי — השפלה.
— טוב, — אמרתי בשקט. — אז נחשב לפי כללי השוק.
הוצאתי את הטלפון.
— ההוצאות שלי: זרעים איכותיים — שבעת אלפים. דשן — ששת אלפים. דלק לכל הנסיעות — בערך ארבעים אלף.
הרמתי אליה מבט.
— והחשוב ביותר: העבודה שלי. עשרים סופי שבוע. עשר שעות ביום. לפי השכר שלי כמנהלת כספים — העבודה שלי שווה מאתיים חמישים אלף רובל.
הפסקתי רגע.
— סך הכול: שלוש מאות ושלושת אלפים. פחות העשרים וחמש שלכם. אתם חייבים לי מאתיים שבעים ושמונה אלף רובל.
פניה האדימו.
— השתגעת?!
— אתם אלו שהפכתם את זה לחשבונאות, — עניתי בקור.
מקסים אחז בכתפי.
— סבטה, תפסיקי!
הדפתי את ידו.
— כבוד צריך להרוויח.
ואז שלפתי כלי גינה חד וקרעתי את השק הראשון. ואז את השני. ואז את השלישי.
תפוחי האדמה נשפכו כמו מפל זהוב וכבד אל האדמה הרטובה, התגלגלו לבוץ.
— את משוגעת! — צרחה לודמילה בוריסובנה.
— אם הכול שייך לאדמה שלך, — אמרתי בשקט וקרעתי עוד שק, — אז שיחזור אליה.
מקסים רץ אליי.
— תפסיקי!
— כבר הפסקתי, מקסים. אני לא רודפת אחרי אף אחד יותר.
שק אחרי שק נפתחו ונשפכו לאדמה. ובתוכי לא נשאר כובד — רק שקט קר ומוחלט.
— כפויה טובה! — צעקה החמות. — הכנסנו אותך למשפחה!
— לא אותי הכנסתם למשפחה. את הארנק שלי, — עניתי והשלכתי את הכלי.
בסוף היא כרעה בבוץ והחלה לאסוף את תפוחי האדמה המלוכלכים לתוך מעיל יקר.
— בוא, — אמרתי למקסים ופתחתי את דלת הרכב.
— ומה עם אמא?
— תישאר. תעזור לה להציל את “ההון” שלה.
כל הדרך הביתה היינו בשקט מוחלט.
שבוע אחר כך הכול השתנה. הדרישות, ההאשמות וההשפלות סוף סוף הפילו את כל המסכות.
באביב קנינו חלקת אדמה קטנה משלנו.
וידעתי דבר אחד בוודאות: על האדמה ההיא יגדלו רק פרחים. רק בשביל הנשמה שלי.
