המרק היה מלוח מדי.
מרגריטה סטפנובנה לא טעמה אפילו כף אחת. היא רק הריחה, קימטה את פניה בזעזוע ודחפה את הצלחת הצידה.
— מקסים, בני, אל תאכל את זה. אתה עלול להרעיל את עצמך.
עמדתי ליד התנור, מחזיקה בכף ביד. מאז הזריחה בישלתי, הסרתי את הקצף, פיקחתי על כל דקה. הכל היה נכון. מושלם.
— אמא, הכל בסדר — מלמל מקסים, מבלי להוריד את מבטו מהטלפון.
— בסדר? — היא התיישבה והשתעוותה מעל הסיר. — אתה קורא לזה אוכל? אנה, את יודעת בכלל לבשל, או רק מבזבזת את כספנו?
חצי שנה.
חצי שנה שתקתי.
מהיום שהחלטתי להיעלם מהעין.
לאחר מותו של אבי, אימפריית הרהיטים שלו עברה אלי. נשבעתי להצילה. לכן עבדתי בחשאי: כעקרת בית שקטה, כאישיות בלתי נראית. כדי לגלות מי גנב, מי שיקר, מי כיסה.
רק ארקדייביץ’, המנהל הישן, ידע מי אני באמת.
לשאר כולם הייתי אנה — תופרת לשעבר שנשענה על מקסים.
ומקסים עבד במפעל שלי.
— שבי, אמא — אמר בטון אדיש. — תאכלי מה שיש.
מרגריטה התיישבה, אך דחפה שוב את הצלחת הצידה.
— אני עובדת כל היום במחסן, משגיחה על העובדים, חותמת מסמכים — וזה מה שאני מקבלת? — היא ניערה את הכף בקצה הצלחת. — אולי עדיף לך למצוא עבודה, אנה. ב ›אויאוט-דקור‹ תמיד צריכים מנקות.
אני לחצתי את ידיי מתחת לשולחן.
— אני לא אלך למפעל.
— לא תלכי? — צחקה בציניות. — למי אכפת? מקסים יקודם בקרוב. אפילו הבוסית משבחת את הדו”חות שלו. ואת יושבת כאן וחיה על חשבונו.
הדו”חות שלו.
בדקתי אותם אתמול.
מספרים מזויפים. מחירים מנופחים. שוחד.
בעלי שלי בגד בי.
— אמא צודקת — אמר פתאום מקסים. — לפחות תוכלי לתרום משהו. הדירה אמנם שלך, אבל…
הדירה שלי.
למרות שהוא אמר לאורחים שהיא שלו.
— העבירי אותה על שמו של מקסים — לחשה מרגריטה. — במקרה שתיעלמי פתאום.
הסתכלתי עליה בשקט.
— לא.
שניות של שתיקה.
ואז היא אחזה בצלחת המרק — וזרקה לי אותה בפרצוף.
חום. כאב. מרק זלג על לחיי וצווארי.
— את כאן אינך כלום! תווך חסר כל! צאי מהדירה שלי!
מקסים נשען אחורה.
— אולי הגיע הזמן, אניה.
נגבתי את פניי באיטיות.
קמתי.
לקחתי את מפתחות הרכב.
— טוב — אמרתי בשקט.
וצאתי.
למחרת בבוקר, לא נכנסתי למפעל כעקרת בית.
נכנסתי כבעלת הבית.
עם עורך דין. עם שמירה.
מקסים זיהה אותי ראשון.
— מה את עושה כאן?!
עצרתי.
— אני אנה סרגייבנה לרינה. בעלת ›אויאוט-דקור‹.
שתיקה.
קראתי את ההאשמות.
את המספרים.
את הראיות.
פניו איבדו כל צבע.
— אתם מפוטרים שניכם — אמרתי ברוגע. — מיד. ללא פיצויים.
אתמול הם גירשו אותי.
היום אני מגישה את הגירוש — מחייהם.
בערב מזוודותיהם עמדו ליד הדלת.
החלפתי את המנעולים.
חסמתי את כל המספרים.
ולבסוף ישבתי לבדי על הספה שלי.
בשקט.
בחופש.
שבועיים אחר כך, מרגריטה עמדה בשער המפעל.
זקנה. שבורה.
— סלחי לי…
הסתכלתי עליה.
— לא בגלל שפגעת בי. אלא בגלל שחשבת שאני אפס.
הלכתי.
בלי להסתובב.
כי כבוד הוא לא תואר.
ולפעמים, האישה שאת מושפלת,
היא הבוסית שלך.
