אישה קשישה, שנבגדה על ידי נכדה האהוב והוכנסה בכפייה לבית אבות, החליטה לבסוף ללמד אותו לקח. היא השאירה לו מעטפה ובה כסף ומכתב – מסר שירדוף את הצעיר לנצח לאחר מותה.
גלוריה בת ה־74 ישבה בחדרה בבוקר קריר, מאחורי הווילון, לוגמת את הקפה המהביל באור הטבעי שחדר פנימה, כשלפתע נכנסה אליה המטפלת שלה, סופי, בבהילות:
״גברת ווטסון, יש לך מבקר! הנכד שלך הגיע לבקר אותך!״
גלוריה לא ראתה איש כבר יותר משנה. כששמעה שטוד הגיע, לא חשה שמחה כלל – היא ידעה היטב מדוע בא. הכסף היה הדבר היחיד שעניין אותו… שום דבר מעבר לכך.
״גברת ווטסון, תרצי שאעזור לך לצאת לאולם, או שאלווה אותך?״
״תודה לך, יקירתי, אסתדר לבד. הנכד שלי יכול להמתין. קודם עליי להתכונן. חשוב שאיראה טוב – בכל זאת, עבר זמן רב מאז נפגשנו״, השיבה גלוריה, וניגשה לארון לחפש את שמלתה היפה ביותר. אך כשעיניה סקרו את הבגדים, מחשבותיה נדדו ודמעות זלגו מעיניה.
הכמיהה והבגידה מביאות רק אכזבה.
״הייתי צריכה לחשוב פעמיים לפני שבטחתי בו״, הרהרה גלוריה.
״זו הייתה הטעות הגדולה ביותר בחיי. אילו רק ידעתי מראש על התוכניות של טוד ונטשה – לעולם לא היינו מגיעים למצב הזה.״
הזיכרונות שבו אליה, והדמעות חזרו.
לפני חמש שנים חיה גלוריה לבדה בבית שירשה מבעלה המנוח. טוד כבר היה נשוי, גר בנפרד, וביקר את סבתו לכל היותר פעם בשנה.
ואז – לפתע – החל להגיע לעיתים קרובות יותר. גלוריה שמחה על תשומת הלב. יום אחד אמר לה:
״סבתא, נטשה צריכה לעבור ניתוח דחוף ויקר. כל החסכונות שלי אזלו, ומה שנשאר לא מספיק. אודה לך מאוד אם תוכלי לעזור לנו.״
טוד היה כל עולמה של גלוריה. היא לא יכלה לחשוב על דבר אחר. היא הייתה מוכנה להזיז הרים כדי לראות חיוך על פניו. הבית שבו גרה לא היה שווה דבר לעומת אהבתה לנכדה.
וכך מכרה גלוריה את ביתה ועברה לגור אצל טוד ונטשה.
אילו רק ידעה שכל מילה שנאמרה לה הייתה שקר. נטשה לא הייתה חולה, ולא נזקקה לשום ניתוח. הכסף נועד לחופשת יוקרה – והם פשוט לא רצו לממן אותה מכיסם.
טוד ונטשה היו בטוחים שהכול עבר חלק, ושגלוריה לעולם לא תגלה את האמת.
כעבור שלושה שבועות חזרו וטענו שזה עתה יצאו מבית החולים.
״או, סבתא! אני גווע ברעב. אפית לחם? איזה ריח מפתה! אפשר ביס קטן?״ קרא טוד, בעודו מסייע לנטשה לשבת.
״בעדינות, יקירתי, הרופא אמר לא להתאמץ, נכון?״
גלוריה שמחה לראותם, וגם בגילה המתקדם עזרה בעבודות הבית כדי שנטשה תנוח.
אך יום אחד, כששתלה פרחים בעציצים, שמעה את נטשה משוחחת עם חברתה בגינה.
״את יודעת, זה כל כך מעצבן! היא לא עושה כלום בבית, רק קוראת ספרים ועיתונים, כאילו היא מתכוונת לשנות את העולם״, התלוננה נטשה.
״היא יודעת על החופשה שלכם?״ שאלה החברה.
״בשום אופן! היא חושבת שהיינו בבית חולים. שיקרנו לגבי הניתוח. אם תדע – הכול ייהרס. וחוץ מזה, אני רוצה להיפטר ממנה. אני מזמינה את אחותי לחגים וצריך לפנות את חדר האורחים.״
גלוריה הוכתה בהלם. מעולם לא האמינה שטוד ישקר לה. היא בטחה בו בעיניים עצומות, ולא העלתה בדעתה בגידה כזו.
״סליחה, תומס… לא הייתי צריכה למכור את הבית שלנו. בטחתי בנכד שלנו.
הוא רימה אותי ובזבז את כל כספי״, בכתה גלוריה מול תמונתו של בעלה המנוח.
אבל כבר היה מאוחר מדי. גם אם רצתה – לא יכלה להשיב את הזמן לאחור.
גלוריה שתקה. היא ידעה שאין טעם לדבר עם טוד. והיא לא יכלה לשכוח כיצד נטשה דיברה עליה – כעל מטרד שיש לסלק.
כעבור ימים אחדים הגיע המכה הבאה: טוד ונטשה הציגו בפניה חוברת של בית אבות.
״נפלא לראות שמטפלים כך בקשישים… אבל למה אתה מראה לי את זה?״ שאלה.
טוד הידק את שפתיו והביט בנטשה – סימן לה לדבר.
״סבתא… נט ואני מתכננים תינוק. הרופא אמר שזה הזמן הנכון, ואנחנו כבר כמעט בני שלושים״, אמר טוד, ופניה של גלוריה החווירו.
״אני מחליף עבודה, ויהיה קשה לגור שלושתנו יחד. לכן חשבתי שתוכלי לגור במקום שידאגו לך. תפגשי אנשים בגילך ותזדקני בשקט. זה בית אבות יוקרתי, מבטיח. ואני אבוא לבקר לעיתים קרובות.״
האמת נחתה על גלוריה כמו לבנים. היא רצתה לחזור לבית בעלה – אך הוא כבר לא היה שלה. לא נותרה לה ברירה אלא להסכים.
טוד הסיע אותה לבית האבות והבטיח לבקר. בפועל – הגיע רק פעם בשנה, בחגים.
״גברת ווטסון, הנכד שלך מחכה באולם״, קטע קולה של סופי את מחשבותיה.
״כן, אגיע בעוד שתי דקות, תודה יקירתי.״
שנה חלפה מאז ביקורו האחרון של טוד. אז, בחג המולד, הביא לה בגדים ושמיכה.
החג היה רחוק, וגלוריה תהתה מדוע הגיע עכשיו. עד שהבינה – ונאנחה עמוקות.
שבועות אחדים קודם לכן ירשה חלק מהונו של בן דודה המנוח, דונובן. אף שהיו יורשים רבים, היא קיבלה סכום משמעותי – די לרכישת בית חדש.
״אני מקווה שלא בשביל זה באת״, חייכה כשנכנסה לאולם וראתה את טוד מתקרב בזרועות פתוחות.
״סבתא!!! איזה כיף לראות אותך! התגעגעתי!״ קרא וחיבק אותה בחום.
״קניתי לך משקפי קריאה חדשים. מוצאים חן בעינייך?״
״הכול בסדר, תודה. המשקפיים יפים. כמה נחמד שחשבתם עלי״, השיבה.
״ונטשה? היא בהריון?״
השתרר שקט מביך.
״ניסינו… אבל היו סיבוכים. והיא שוב צריכה ניתוח״, אמר לבסוף.
״בזבזתי את כל החסכונות… ולכן באתי לבקש עזרה.״
גלוריה הבינה הכול.
והפעם – החליטה ללמד את נכדה לקח שלא יישכח לעולם.
