הילד היתום רואה את הקעקוע של השוטר ואומר: “לאבא שלי היה כזה בדיוק…” — והשוטר קופא במקום.

לא היה שום קריאת חירום, לא יריות, ולא צרחות.

רק קול קטן של ילד… וטאטו.

בסטיאן מורו ביצע את הסיבוב הבוקר שלו ברובע קרואה-רוס בליון, כשמכה קטנה ברגלו גרמה לו לעצור. הוא הביט מטה וראה ילד בן כארבע, שצפה בו ברצינות כמעט בלתי מציאותית לגילו. לא המדים, לא התג ולא הרדיו עניינו אותו. עיניו לא זזו מהזרוע הימנית של בסטיאן.

— אדוני… לאבא שלי היה כזה.

אצבעו של הילד הצביעה על הטריסקל הברטוני החקוק בעורו. לבו של בסטיאן התכווץ. הטאטו הזה לא היה רגיל. נדיר. ומעל לכל, הוא הכיר אותו רק על אדם אחד נוסף: אחיו התאום, אתיין.

חמש שנים של שתיקה. חמש שנים של גאווה וטינה. מריבה כל כך קשה שהוא אפילו לא ידע היכן אתיין נמצא, או אם הוא עדיין בליון.

הוא כרע על ברכיו כדי להיות בגובה הילד.

— איך קוראים לך, אלוף?

— ליאו, אמר הילד כאילו זה ברור מאליו. אני גר שם… עם גב’ סילבי.

הוא הצביע על בניין בצבע אוקר שבסטיאן זיהה מיד: בית הילדים העירוני.

ילד באומנה. בית ילדים. והטאטו הזה… זהה לזה של אחיו. לבו של בסטיאן דפק בחוזקה.

— תגיד לי, ליאו… איך היה אבא שלך? אתה זוכר?

ליאו הנהן ברצינות:

— כן. הוא היה גבוה, כמוך. שיער חום… עיניים ירוקות. אבל אחר כך הוא הפך מוזר. הוא שכח דברים. אמא בכתה הרבה.

עיניים ירוקות. שיער חום. גבוה. אתיין. כל מילה הייתה מראה אכזרית.

— וההורים שלך, איפה הם עכשיו?

ליאו הוריד את מבטו, מהסס, מחפש את התשובה במדרכה:

— אני לא יודע… גב’ סילבי אומרת שאבא שלי נעלם… ואמא לא יכולה לטפל בי כרגע. אבל היא הבטיחה שתחזור.

באותו רגע, אישה בשנות החמישים שלה הגיעה, ממהרת ודואגת.

— ליאו! כמה פעמים אמרתי לך לא לרדת מהמדרכה?

ואז היא הביטה בבסטיאן, חשדנית אך גם מגן.

— סליחה, אדוני השוטר. הוא סקרן מאוד.

בסטיאן הבחין בתג שלה, בעמידה הנחושה שלה ובאופן שבו היא אחזה בידו של הילד. סילבי דובואה. מנהלת בית הילדים.

— אין בעיה, אמר בסטיאן. פשוט שוחחנו.

ליאו אחז בזרועו, כאילו מחזיק באוצר:

— גב’ סילבי, תסתכלי… לאדוני יש את אותו טאטו כמו לאבא שלי.

סילבי חיוורה מיד ותפסה את ידו של ליאו, כאילו העולם הפך מסוכן בבת אחת.

— בוא, ליאו. עכשיו.

בסטיאן זקף את גופו:

— חכו… אפשר לשאול כמה שאלות על אביו? אולי אני יכול לעזור.

סילבי העריכה אותו במבט, חשדנית אך עייפה, כאילו נושאת את משקל ההבטחות הרבות שלא קוימו.

— אתה מכיר מישהו עם הטאטו הזה?

— אולי את אחי… אתיין. אנחנו לא מדברים כבר שנים.

סילבי נשמה עמוק.

— איך קוראים לאחיך?

— אתיין מורו.

ליאו, לא מודע למתח, שיחק באבן קטנה.

— בוא איתי, אמרה סילבי סוף סוף. אנחנו צריכים לדבר.

בפנים, בית הילדים הקרין פשטות ודיסציפלינה. סילבי ליוותה את בסטיאן למשרד קטן וסגרה את הדלת. ליאו שיחק בחוץ עם ילדים אחרים.

— שב, אמרה.

בסטיאן ציית, לבו סוער.

— ליאו אצלנו כבר שנתיים, התחילה סילבי. מצאנו אותו לבד בכיכר בלקור, בוכה. הוא חזר על שם אחד בלבד: אתיין.

קיבתו של בסטיאן התכווצה.

— אמא שלו?

— כמה ימים אחר כך, הגיעה אישה צעירה ודקה מאוד. היא אמרה שהיא לא יכולה לטפל בו כרגע. מאז, היא מתקשרת פעם בחודש, תמיד מטלפון אחר. היא שואלת אם הוא אוכל טוב, אם הוא גדל… אבל מסיימת את השיחה לפני שמקבלת תשובה.

בסטיאן עובר ידו בשערו.

— ואתיין?

סילבי הוציאה תיק:

— לפי האישה, אתיין נעלם חודשים לפני שליאו הגיע לכאן. מבולבל, לא מסוגל להכיר אנשים, אפילו את ביתו.

עולמו של בסטיאן התערער.

— למה לא ידעתי כלום?

— כי הייתם בכעס, סגן מורו. הגאווה לפעמים עושה יותר נזק מתאונה.

היא נתנה לו תמונה. אתיין. רזה, שיער ארוך, מחייך אך עם עיניים ריקות. לידו, אישה צעירה וחטובה, יפה, מחזיקה תינוק. ליאו.

בסטיאן רעד. זה היה אחיו. תאום. ללא ספק.

— למה לא דיברתם? שאלה סילבי.

— אחרי מותו של אמא שלנו, רבנו על הבית והחסכונות שלה… המריבה החמירה עד לידיים.

— בינתיים… אחיינך גדל כאן.

בסטיאן קם, נחוש.

— לאט, אמרה סילבי. קודם ליאו. אחר כך המסמכים והבדיקות.

בסטיאן עבר על תמונות ומסמכים. לפני שלוש שנים אתיין אושפז לאחר תאונת אופנוע, במצב קומה עמוקה, עם זיכרון אבוד… אך אישה צעירה בהריון הגיעה כל יום. אליז.

באיקס-אן-פרובנס, בסטיאן מצא את אתיין, נבוך ואבוד.

— יש לך בן, ליאו, לחש.

אתיין חיוור, מנוצח.

— הלכתי כי פחדתי… קמתי בלי זיכרון… זה חנק אותי.

— אתה כבר לא לבד, אמר בסטיאן. נצליח ביחד.

בליון, ביום ראשון הבא, הטלפון צלצל בדיוק ב-14:00. אליז הגיעה, עייפה אך חזקה.

כשהליאו ראה את אתיין:

— זה אתה, האדון מהחלומות שלי.

— ואתה הילד מהחלומות שלי.

— אתה אבא שלי?

— כן, יקירי.

— למה כל כך הרבה זמן?

— הייתי אבוד… אבל מצאתי אותך.

ליאו חיבק את בסטיאן:

— דוד בסטיאן הוא גיבור. הוא החזיר את אבא שלי.

שנה לאחר מכן, ליאו צייר את כל המשפחה. כולם עם אותו טאטו.

— למה לכולם יש את זה? שאל בסטיאן.

— כי זו הסימן שלנו. כדי שלא נאבד לעולם.

בסוף בסטיאן הבין: משפחה לא נבנית מחדש על ידי זיכרון העבר. היא נבנית מחדש כל יום, בבחירה באהבה בהווה.