השמש זרחה בעוצמה מבלבלת, וכתמי האור הזהובים שהשתרכו מבעד לחלונות הצבעוניים נפלו על הרצפה כאילו היו רקדנים קטנים מרחפים, ממלאים כל פינה של האולם. באוויר התפשט ניחוח עדין של לילך, מלווה בארומת שמפניה טרייה, שהשקטה אך בו זמנית שלטה בכל החושים. צחוק האורחים וצליל הכוסות המרוחק התערבבו באווירה, אך עבור אלינה הכל נראה דועך; בליבה פועם רק ההמתנה.
היא עמדה מול המראה, דוממת, אך כל תא בגופה הקרין תשומת לב ומתח. היא לבשה שמלה קלה בצבע שמנת, שירדה בעדינות לרצפה כאילו נשבה סביבו רוח קלה. על ראשה ישבה פאה בלונדינית, מסודרת בקפידה, כאילו יצאה מעולם האגדות. אף אחד לא חשד שבתוך המעטפת החלקה והקטיפתית הזאת, עור הגוף שלה, שנפגע מהכימותרפיה, מסתתר, ובכל זאת לא הפחית את חיוכה הזוהר. רק הארוס שלה ידע באמת מדוע עיניה עדיין זוהרות, מדוע ליבה פועם כל כך חזק, כאילו כל רגע יחדיהם צריך להיות מורגש עד תום.
השנה האחרונה הייתה מלחמה מתמדת. כל יום, כל דקה, הייתה קרב על החיים, נתמכת באהבה, גם כשהרופאים ראו את הסיכויים כמעט אפסיים. בקול רגוע ובלתי מתפשר היא תמיד אמרה:
— עדיין יהיה לנו זמן להינשא.
עכשיו הם עמדו מתחת לקשת עשויה מפרחי ורדים לבנים. האור שיחק בבדים של השמלות, צליל הכוסות התערבב בצחוק, וכל תנועה הייתה מלאה בתקווה. אלינה חייכה, ליבה דפק במהירות, והרגישה שהאוויר סביבה רוטט. כל רגע היה תערובת של הקלה ופחד כשהביטה בארוס שלה.
אבל בקצה האולם עמדה חמותה. במבט קר ומדוד, כל תנועה שלה כבדה כאילו הייתה פסק דין באוויר. במשך שנים היא הצהירה לכולם ש״הבחורה הזאת״ רק מצטנעת ומחפשת רחמים. עכשיו דבריה נשמעו בקול רם, כשהתקרבה באיטיות לזוג עם חיוך מתוח, ודאגה שכולם ישמעו:
— אז, עכשיו אתם מאמינים לי? — אמרה בקור.
לפני שמישהו הספיק להתערב, היא אחזה בפתאומיות בשיערה של אלינה. הפאה נפלה ברכות על הרצפה, והאולם קפא; המוזיקה נעלמה, והאורחים עצרו את נשימתם.
אלינה עמדה במרכז האולם: קרחת, חיוורת, רועדת, אך בלתי רגילה בעוצמתה. עיניה לא זוהרו מדמעות, אלא מהאור שנפל על פניה, מתנפץ ונוצץ. שררה דממה מוחלטת, כמעט אפשר היה לשמוע את פעימות ליבה. כל המבטות נשואות אליה, מלאות בהלם ובהבנה.
הארוס שלה ניגש לאט, הסיר את ז’קטו והניח אותו בעדינות על כתפיה. מבטו פנה אל אמו:
— עכשיו כולם רואים — אמר בקול נמוך אך ברור — מי באמת חולה.
הוא אחז בידיה והוביל אותה החוצה מהאולם. בשמש, היא נשמה בפעם הראשונה ברוגע מוחלט.
— סליחה — היא לחשה — הרסתי את החג שלך.
— את נתת לי חיים — הוא ענה בחיוך עדין, אצבעותיהם משולבות — ושום דבר אחר לא חשוב.
עברו שנה. אלינה חזרה לאותו גן שבו צולמו התמונות. שיערה, עכשיו קצר, נצנץ בעוצמה באור השמש, והמחלה נותרה רק זיכרון מרוחק וחיוור בליבה. עכשיו היא ידעה: ניסים לא תמיד קורים כי מחכים להם. לפעמים הם מגיעים כי מישהו באמת אוהב, ואהבה אמיתית יכולה לנצח כל פחד, כאב או ספק. וכוח האהבה זוהר יותר מכל קרן אור שנפלה אי פעם על רצפת האולם.
