מרגריטה הזיזה לאט את הצמיד הזהב שלה — כך שצלצל, תופס את אור הנברשת הקריסטלית. היא הטתה מעט את כתפה, והבד המוזהב של השמלה ניצנץ, כאילו מזכיר לכולם מי שולט כאן. השיחות בשולחנות דעכו והשתתקו. היא ידעה איך לגרום לזה לקרות. כסף, שנים של אימון וביטחון טבעי בעצמה ובעליונות שלה עשו את שלהם.
אנה התקפלה פנימה, כאילו רוח קרה חלפה דרכה. היא ידעה: עכשיו. היא ראתה את זה כל הערב — איך החמות שולחת מבטים עוקצניים אל אמה, איך היא לוחשת משהו לחברותיה ומצביעה על החליפה האפורה של ורא, איך היא מקמטת את פניה כשהיא לוקחת מזלג, כאילו מפחדת “להידבק” בעוני.
— אמא, בבקשה… — אמר אנדריי בקול נמוך.
מרגריטה לא שמעה. או שהעמידה פנים שלא שמעה.
היא לקחה את המיקרופון.
— אורחים יקרים, — קולה היה מתוק כמו ליקר — הייתי רוצה לומר כמה מילים על הבחירה של בני.
בחלל השתררה דממה — כזו שמתרחשת לפני רעם.
— כמובן שחלמתי על כלה אחרת. ממעגלנו. עם החינוך, המעמד והאפשרויות הנכונים. אבל, כפי שאומרים, אי אפשר לצוות ללב. הוא התאהב. בבחורה פשוטה, ממשפחה פשוטה. ובכן… קורה. נסתדר.
ורא ישבה בקצה השולחן, זקופה. לא הרימה את עיניה. ידיה שכבו בשקט, בצורה מסודרת, בלי עצבנות — כמו מישהי שרגילה לשלוט בעצמה כבר שנים.
— אבל עכשיו, — המשיכה מרגריטה, טועמת את הפאוזה — נצטרך לפרנס לא רק את הצעירים, אלא גם את כל בני משפחתם. כי כשאמא שלך מבלה את חייה במזיגה של מרק בבית ספר, אי אפשר לצפות לממון.
מישהו צחק בשקט. מישהו השפיל את מבטו לצלחת במהירות.
מרגריטה נעה קדימה.
— תסתכלו עליה. אפילו חליפה נאה לא יכלה לקנות. כנראה ששכרה כטבחית לא מספיק.
אנה קפצה על רגליה. הכיסא נשמט ברעש. היא רצה החוצה מהאולם בלי לראות את הדרך. אנדריי רץ בעקבותיה. אבל מרגריטה כבר לא יכלה לעצור.
— לפחות עכשיו הבת שלה זכתה בכרטיס מזל — חייכה בלעג. — היא לא תצטרך לשטוף סירים עד הפרישה, כמו אמא שלה. היא תחיה בנוחות. על חשבוננו.
בחלל היה כל כך שקט שאפשר היה לשמוע מישהו מזיז את כיסאו במבוכה.
מרגריטה הניחה את המיקרופון על השולחן. מרוצה. בטוחה שהציבה את כולם במקום.
ורא קמה לאט.
בלי למהר. בלי דמעות. קיפלה בעדינות את המפית והניחה אותה ליד הצלחת. לאחר מכן הביטו על מרגריטה.
— תודה על הכנות, — אמרה.
קולה היה נמוך, אך ברור — כך מדברים אנשים שאחרים רגילים להקשיב להם.
— תמיד לימדתי את בתי שעבודה ישרה אינה בושה. שלושים שנה האכלתי ילדים. ואני לא מתביישת בכך. אבל לב ריק… זו צרה שאין כסף שירפא.
מרגריטה חייכה בבוז, אך ורא לא נתנה לה הזדמנות לדבר.
— בעלי, ניקולאי, נפטר לפני שבע שנים. הוא היה בנאי. את צודקת. רק שאת לא יודעת… איזה אדם הוא היה.
אחד מהגברים בשולחן, בחליפה כהה, זקף פתאום את גבו.
— קראבטסובה?.. — לחש בהלם. — ורא ניקולייבנה קראבטסובה?
— כן.
— אלוהים… עבדתי עם ניקולאי סרגייביץ’. הוא היה אגדה. כל העיר מכירה את הקרן שלך. את בתי החולים לילדים. את הפרויקטים החברתיים.
מרגריטה נחלשה, מחזיקה בקצה השולחן.
— אחרי מות בעלי, ירשתי את הכול, — המשיכה ורא בשלווה. — את העסק, החשבונות, הנכסים. אבל לשבת בבית ולספור כסף — זה אף פעם לא היה דרכי. בעלי שלי בז לבטלה. לכן נשארתי במקום שבו אני מרגישה נחוצה.
אנשים התקרבו לורא. לחיצות ידיים. מבטי כבוד.
— סליחה שלא זיהיתי אותך מיד…
מרגריטה עמדה, כאילו דבוקה לרצפה.
— מרגו… — לחשה חברה. — את משכירה חדרים ב”ריביירה”, נכון?
— כן… — הוציאה בקושי.
— אז המרכז הזה שייך לקרן של קראבטסובה…
מרגריטה אחזה במשענת הכיסא.
— את… את יכולה להשמיד אותי… — לחשה.
— אני יכולה, — ענתה ורא בשלווה. — בשיחה אחת. אבל לא אעשה זאת. כי אני לא כמוך.
היא פנתה לאנה ולאנדריי.
— לכו. זה היום שלכם.
מרגריטה שקעה בכיסא. סביבתה נראתה ריקה.
מאוחר יותר, אנדריי התקרב.
— אמא, את מרוצה?
— לא ידעתי… — לחשה.
— לא ידעת שהיא עשירה. אבל ידעת שהיא אדם. וזה לא הספיק לך.
הוא הלך.
ורא יצאה אחרונה. ליד הדלת, מישהו עצר אותה.
— למה שתיקת?
היא הסתכלה על האולם, שבו מרגריטה ישבה לבד.
— כי הייתי צריכה לראות מי היא באמת.
בחוץ היה חמים. ורא חייגה מספר.
— מחר, העבירו הכול לילדים.
היא צעדה בשביל — בלי אבטחה, בלי זוהר.
במסעדה, מרגריטה סוף סוף הבינה: היא לא הפסידה כסף.
היא הפסידה את בנה.
והריק הזה כבר לא ניתן למלא בשום דבר.
