בוקר אחד, איש זקן טיפס על סולם כדי לנקות מענפי עץ יבשים את הגג, אך ברגע שהגיע לשלבים הגבוהים, סוסו לפתע תפס בשיניו את קצה מכנסיו ומשך אותו בחוזקה כלפי מטה 😲
— חיה מטופשת! — קרא בכעס, מתוך מחשבה שהסוס השתגע.
מה שהוא לא ידע היה שה“עקשנות” הזו הסתירה משהו אחר לגמרי…
הבוקר התחיל כבר באי־שקט. במהלך הלילה הרוח פגעה בענפי עץ אגס ישן, והם המשיכו להתחכך שוב ושוב בגג, ויצרו צליל מגרד ומטריד. פיודור כבר לא היה מסוגל לשאת זאת. אשתו הציעה שימתינו ויזמינו עזרה, אך גאוותו של הזקן לא אפשרה זאת.
— נו באמת, עניין של חמש דקות — מלמל כשהוציא מהמחסן סולם ישן ומעט עקום.
הסולם חרק, השלבים היו סדוקים, אך הוא רק השעין אותו על הקיר כאילו הכול תקין לחלוטין. החצר הייתה מכוסה בוץ לאחר הגשם של הלילה, והמגפיים שלו ניתקו בקושי מהאדמה בכל צעד.
זינאידה ישבה ליד הבית על כיסא, מחזיקה כוס תה. היא לא אמרה דבר. היא כבר ידעה מזמן שכאשר פיודור מחליט משהו, אי אפשר לשנות את דעתו.
פיודור טיפס על הסולם, אוחז בו ביד אחת ונמתח ביד השנייה לעבר הענפים.
ואז הופיע בויאן.
הסוס ניגש לאט, הביט בבעליו ואז נחר בעצבנות. ברור שלא אהב את מה שראה. סולמות תמיד נראו לו חשודים.
תחילה רק התקרב. אחר כך נגע ברגלו של פיודור עם חוטמו.
— הסתלק מכאן! — אמר הזקן בעצבנות ובועט באוויר.
זו הייתה הטעות.
בויאן נעצר. לרגע עמד ללא תזוזה והביט בבעלים, ואז לפתע תפס את מכנסיו ומשך בחוזקה לאחור.
פיודור איבד שיווי משקל. ליבו עלה לגרונו, ידיו נצמדו לסולם בחוזקה. תנועה אחת לא נכונה — והוא נופל.
— בויאן! שחרר! — צעק.
אך הסוס לא שחרר. כאילו ידע בדיוק מה הוא עושה. כאילו ניסה למנוע ממנו לעלות עוד צעד אחד.
זינאידה קפאה תחילה, ואז פרצה בצחוק כשחזתה במחזה.
— בויאן, תפסיק כבר! — אמרה בין צחוק לדמעות.
החצר התמלאה קולות: פיודור קילל, בויאן נחר, הסולם חרק, והשכנים הציצו מעבר לגדרות, שכן הרעש נשמע למרחוק.
אבל בויאן לא זז.
הוא אחז במכנסיים.
בעקשנות. בהתמדה. כאילו ניסה למנוע משהו חשוב.
לבסוף פיודור החל לרדת בזהירות, עדיין כועס אך כבר פחות בטוח בעצמו.
ואז… הכול השתנה.
השמיים, שהיו עד לפני רגע בהירים לחלוטין, הבהיקו לפתע.
ברק מסנוור חתך את האוויר, ובשבריר שנייה החצר כולה הוצפה באור לבן. הרעם הגיע מיד לאחר מכן בעוצמה כזו שהאדמה רעדה.
הברק פגע בדיוק בקצה הגג.
הרעפים נסדקו, ניצוצות התפזרו וריח שרוף מילא את האוויר.
זינאידה קפצה ממקומה והכוס נפלה מידיה אל הבוץ.
שקט השתרר.
שקט שבו כולם הבינו מה קרה — ומה היה עלול לקרות.
פיודור הביט לאט לעבר הגג. פניו החווירו. המקום שבו התכוון לעבוד לפני שניות ספורות נשא כעת סימנים שחורים.
הוא עמד ליד הסולם ולא אמר מילה.
בויאן עמד לצידו בשלווה. הוא כבר לא משך. לא נחר. רק התבונן.
כאילו תמיד ידע.
פיודור נשם עמוק.
— מחר… אזמין מישהו — אמר בשקט.
מאותו יום הוא כבר לא קרא לבויאן “חיה מטופשת”.
כי הבין שלפעמים מה שנראה כמו עקשנות או הפרעה הוא למעשה אזהרה.
ובאותו בוקר, לא המזל, לא הכוח ולא החוכמה הצילו את חייו — אלא סוס שניסה בכל כוחו למנוע ממנו לעלות עוד צעד אחד, לפני שהיה מאוחר מדי.
