מרינה הסירה את הצעיף הרטוב, שעדיין נשא את אוויר הלחות של מרץ. במסדרון הריח היה של בטון רטוב, של אשפה ושל ניחוח זר של קציצות מטוגנות – הכל כמו תמיד. רק בתוכה, הכל היה מבולבל.
— עשיתי את זה כי את ואמא הפכתם את הדירה שלי לחדר מעבר. נמאס לי להגיע הביתה ולנחש מה שוב חסר היום.
איגור שפשף את פניו, עיניו חצי סגורות.
— מרינה… את מדמיינת את זה. אף אחד לא גונב לך כלום.
— אה כן? ומה עם העגילים של סבתי? הטבעת? המכונית? — קולה היה נמוך, כמעט עדין, אבל המתכת שבו רעדה. — גם הם “פשוט נעלמו”?
הוא פנה הצידה, כמו תמיד כשלא מצא מילים. מרינה ידעה: הוא לא יגיד דבר. לא אמת, לא התנצלות, לא הסבר.
וזה בדיוק – שהוא לא הגן עליה, אלא כיסה “פעולות” של אחרים – היה הטיפה שהציפה את הכוס. היא חיכתה כל השנים שאיגור סוף סוף יעמוד לצידה. אבל הוא לא בחר בה.
מרינה נכנסה למטבח, זרקה את התיק על הכיסא והדליקה את הקומקום. היא הייתה חייבת לעשות משהו בידיים, אחרת היא או תבכה או תשליך את הספל אל הקיר.
איגור עקב אחריה בשקט:
— מרינה… בואי נדבר בשקט. אמא רק רצתה לעזור. היא מודאגת כי את מחזיקה בירושה הזו כמו…
— כמו מה שנשאר מאבי? — מרינה הביטה בו בחדות. — את מתכוון לזה ברצינות?
הוא פתח את פיו, סגר אותו שוב. השמעת כתפיים.
לפתע הבינה: הם חיים בעולמות שונים. בשבילה, הדירה הייתה זיכרון, בית, חלק מילדותה. בשבילו, זה היה רק חפץ שאפשר “לעצב”, “למכור”, “לחלק”.
הוא התיישב מולה, ידיו משולבות.
— מרינה, תחשבי על זה. מבנה ישן, לחות מהנהר, שכנים – חצי עדיין תקועים בשנות ה-90. וזה רחוק. אמא צודקת: עדיף למכור, לבנות חדש, דף נקי.
מרינה צחקה בשקט, באופן מר:— באיזה דף נקי? בדף שבו אמך מסתובבת חופשי בדירה שלי כמו עכשיו? או בדף שבו היא שוב עוקלת את הדברים שלי כדי “לעזור לנו”?
— את מגזימה…
— ואתה לא רואה את המובן מאליו.
הדממה נמתחה כמתח של מיתר לפני שהוא נקרע.
היא ידעה: אם ימשיכו עכשיו, מילים יעופו כמו סכינים. מרינה הבינה לראשונה: היא לא רוצה לתקן יותר. היא רוצה את חייה בחזרה.
— אני עוברת לפרונזה, — אמרה ברוגע. — לבד. אחליף את המנעולים. איגור, נמאס לי להגן על רכושי מול משפחתך.
הוא הרים את ראשו בפתאומיות:
— אז את מגרשת אותי?
— אני לא בעלתך. אתה מחליט בעצמך איפה ועם מי אתה רוצה לגור.
פניו התכווצו – לא מזעם, אלא מפחד. סוף סוף הבין: מרינה מדברת ברצינות.
מרינה עמדה, לקחה את התיק עם המסמכים מהארון ומילאה אותו לאט, בזהירות. כל תנועה נתנה לה כוח.
איגור קפץ:
— חכי… אל ננקוט כך בפתאומיות. את יודעת שאמא פזיזה. אפשר לסדר הכל. אני אדבר איתה.
— כבר “דיברת”. — מרינה סגרה את התיק. — ומה יצא מזה? מנעול חדש. מדפים ריקים.
הוא רצה לעצור אותה; ידיו רעדו, מבטו נדד בין הדלת לתיק. אבל הוא לא ניגש. אולי קיווה שהיא תוותר?
אבל מרינה לא רצתה להיות נוחה יותר.
היא אחזה במעיל. איגור לחש מאחוריה:
— אל תעשי את זה… מרינה, אל תלכי עכשיו…
אבל היא פתחה את הדלת.
במדרגות היה קר יותר מאשר בחוץ, הרוח חלפה דרך החריץ מתחת לדלת. מרינה ירדה, פתאום הרגישה שאיגור עוקב אחריה.
— מרינה… — קולו נשבר — אני לא רוצה לאבד אותך.
היא עצרה, הסתובבה בחצי פנייה.
— אז תגיד לאמא שלך “לא”. תגיד לה שהדירה שלי היא ביתי. שהיא לא יכולה להיכנס בלי רשותי. שהיא לא תיגע יותר בדברים שלי.
הוא שתק. כתפיו נפלו. הכל היה ברור.
מרינה הנהנה בראש – לא אליו, אלא לעצמה.
— לכן אני הולכת.
בכל צעד למטה במדרגות, הכובד נפל מעל כתפיה, כמו שלג רטוב במרץ.
מחוץ לבית היא עצרה, נשמה את האוויר הלח. העיר פועמת במהירות: מכוניות פיזרו מים, אנשים מיהרו, פועלי רחוב קיללו את מזג האוויר. הכל רגיל. רק בתוכה, משהו בלתי הפיך זז.
היא הזמינה מונית. פרונזה. הדירה קיבלה אותה עם אוויר לח, רצפה חריקה, שקט. אבל השקט הזה היה שלה. אמיתי. כנה.
היא הדליקה את האור ושמה לב שכיסאות חסרים, ספרים הוזזו ממקומם. לא היקרים ביותר, אלא אלה שאביה השאיר על השולחן כשהחושך ירד מוקדם.
מרינה סגרה את עיניה, נשמה עמוק.
“דברים ישנים,” הייתה אומרת חמותה.
אבל בשבילה – קירות שזכרו אותה. ואף אחד לא ייכנס לכאן שוב.
היא הסתובבה בחדרים, נגעה בדברים השמורים. פתחה את החלון, נתנה לאוויר הקר להיכנס. הסתכלה לאורך זמן על הרחוב: אנשים מפוזרים, מכוניות אפורות, ענפים שחורים בלי אביב.
ופתאום הרגישה: סערה מתקרבת. עדיין ללא שם, עדיין רחוקה, אך ניכרת, כמו רטט מנוע לפני שהרכב מופיע ברחוב.
איגור לא יוותר. נטליה סרגייבנה אפילו פחות. הם לא רגילים שמציבים אותם בפני עובדות גמורות.
מרינה התקרבה לשולחן העבודה של אביה, החלה ללטף את המשטח החלק. חדר העבודה היה עכשיו ריק – ולכן משמעותי יותר מתמיד.
— אבא, — לחשה, — אני אצליח.
עם המילים האלה, היא סגרה את הווילונות, כבת האור, ולראשונה מזה שבועות הרגישה שלווה אמיתית.
אבל בבוקר…
…שיחת טלפון קרעה את השקט והטילה את הכל שוב במערבולת.
