הגשם באותו אחר הצהריים לא פסק. טיפות כבדות היכו בשמשה הקדמית, נמרחו בקצב מהיר של המגבים והפכו את העולם שבחוץ לאפור וחסר צורה. מאוחר יותר אלנה כמעט לא זכרה את הסירנות, את הצעקות או את הרגע שבו ברכיה קרסו על האספלט הרטוב.
מה שהיא כן זכרה היה פניו של מארק. מכוסים דם. שבורים. וכיסא הבטיחות הריק מאחוריו.
מאז מותו של בנה בן השמונה, איתן, חייה של אלנה כאילו קפאו בזמן. כאילו מישהו הסיר מהם את כל החום. הבית נעשה שקט. לא שקט של שלווה — אלא שקט כבד, חונק, כמעט בלתי נסבל.
הנעליים של איתן עדיין עמדו מסודרות ליד הדלת. הסוודר האהוב עליו עדיין היה תלוי על גב הכיסא בחדרו. לפעמים בלילות אלנה הייתה נשבעת שהיא שומעת את צעדיו במסדרון — רק כדי להישאב מיד חזרה למציאות האכזרית.
מארק ניסה להמשיך. לפחות כלפי חוץ. הוא דיבר על טיפול, על החלמה, על “צעד אחר צעד”. אבל אלנה כבר לא יכלה לשמוע את המילה הזו. החלמה נשמעה כמו בגידה. כאילו עליה לשחרר את איתן כדי לשרוד.
רק נוח, בנם בן החמש, נראה שונה באופן מוזר. בהתחלה הוא היה שקט מדי. שקט מדי לילד בגילו. ואז התחיל לומר דברים שהשאירו את אלנה ערה בלילות.
זה התחיל ביום שלישי רגיל. נוח ישב ליד שולחן המטבח, רגליו מתנדנדות והוא מערבב באדישות את הקורנפלקס.
“אמא?” הוא אמר פתאום.
אלנה הרימה את מבטה העייף.
“כן, מתוק?”
“איתן היה בגן אתמול.”
האוויר בחדר קפא.
מארק הגיב מיד.
“זה היה חלום.”
אבל נוח הניד את ראשו. לאט. ברצינות.
“לא. הוא באמת היה שם. ליד הגדר. הוא אמר שאמא לא צריכה יותר לבכות.”
אלנה הרגישה את בטנה מתכווצת. לא בגלל המילים עצמן — אלא בגלל הדרך שבה נוח אמר אותן. בלי דמיון. בלי משחק. כמעט כאילו הוא מתאר עובדה.
מאותו יום הסיפורים חזרו.
איתן חייך אליו. איתן דיבר איתו. איתן אמר שהכול יהיה בסדר.
וכל פעם החרדה של אלנה גדלה.
מארק התעקש שנוח רק מנסה לעבד את האובדן. ילדים מתמודדים עם אבל אחרת, הוא אמר. הם בונים סיפורים כשהמציאות כבדה מדי.
אבל אלנה לא האמינה לו.
משהו בנוח היה לא נכון.
הוא התחיל להביט מהחלון כאילו הוא מחכה למישהו. לפעמים חייך בלי סיבה לכיוון החצר. ובפעמים אחרות לחש באמצע הלילה: “לא עכשיו, איתן.”
הפחד זחל לתוכה בשקט.
ואז הגיע היום בבית הקברות.
השמיים היו נמוכים ואפורים, ורוח קרה עברה בין העצים החשופים. נוח אחז בידה של אלנה חזק כשעמדו מול הקבר של איתן.
אלנה כרעה והסירה בזהירות כמה עלים רטובים מהמצבה. אפילו הפעולה הקטנה הזו כיווצה את ליבה.
נוח השתתק פתאום.
“אמא?”
“כן?”
הוא הביט בקבר.
“איתן לא שם בפנים.”
אלנה עצרה את נשימתה.
“מה אמרת?”
נוח הרים אליה מבט. קולו היה כמעט לחישה.
“הוא אמר שהוא לא שם.”
צמרמורת קרה חלפה בגופה.
לראשונה זה לא נשמע כמו דמיון של ילד. זה היה מדויק מדי. אמיתי מדי.
בימים שלאחר מכן נוח נעשה עצבני. נבהל משאלות פשוטות. נמנע ממבטי עיניים. ובערב אחד, כשאלנה השכיבה אותו לישון, הוא אחז בשרוולה בבהלה.
“אסור היה לי להגיד…” לחש.
“מה?”
שפתיו רעדו.
“איתן אמר שזה סוד.”
באותו רגע משהו באלנה נשבר. לא רק כאב — אלא פחד.
מישהו דיבר עם הילד שלה.
מישהו השתמש בשם של איתן.
למחרת בבוקר היא נסעה לגן הילדים.
