הנה התרגום לעברית:
האם התייחסה לבנה כמו לזבל במשך כל חייו.
כאילו היה שווה פחות מהאבק שמתחת לנעליה.
אבל למעשה, הוא היה הבן שנגנב ממנה.
קוראים לי חוזה מיגל.
לפחות כך כתוב בחיים שמעולם לא היו שלי.
באחוזת לה אספרנסה , אי שם בצפון היבש של קואוילה, אף אחד לא קרא לי כך.
עבור דוניה לורדס הייתי רק “הנטל”.
עבור טוניו — בנה המפונק — הייתי צל שעובד.
הייתי הילד שסוחב.
ששותק.שלא מבקש כלום.
היום שבו הכול קרס התחיל כמו כל יום אחר.
אבק באוויר.
דם על הידיים מחוטי הגדרות.
רעב בבטן.
נכנסתי למטבח. רק צלחת שעועית — זה כל מה שרציתי.
דוניה לורדס הביטה בי כאילו אין לי זכות להיות קיים.
בלי לומר מילה, היא לקחה את הצלחת…
והשליכה אותה לרצפה.
השברים התפזרו. השעועית התערבבה באבק.
— אתה לא כלום בשבילי, חוזה. תזכור את זה.
שתיקה.
כל כך חזקה שכאב לשמוע אותה.
הבטתי בטוניו.
נקי. מבושם. מגפיים חדשים.
הוא עמד בדלת…
וחייך.
לא צחוק.
רק חיוך קטן וקר, שכואב יותר ממכה.
באותו לילה לא בכיתי.
שכחתי איך בוכים.
ארזתי את מעט הדברים שהיו לי.
במזוודה הישנה של “אבי” מצאתי משהו שלא היה אמור להיות שם:
תמונה.
ומכתב.
האיש בתמונה דמה לי. יותר מדי.
על גב התמונה נכתב:
“לבני — אם האמת תגיע אליו אי פעם.”
הידיים שלי התחילו לרעוד.
המכתב סיפר על שריפה.
על בית חולים.
על שני תינוקות שהוחלפו.
ועל אישה אחת.
לורדס.
פתאום הכול הסתדר.
הרעב.
המכות.
השנאה חסרת הסיבה.
מעולם לא הייתי הבן שלה.
באותו לילה עזבתי.
עשרה פסו.
מזוודה ישנה.
וחיים שרק התחילו.
ואז קרתה התאונה.
מכונית שחורה הייתה תלויה על שפת תהום.
אנשים עמדו מסביב. צילמו. לא עשו כלום.
רצתי.
גבר מבוגר. מחוסר הכרה.
נערה. לכודה. אימה בעיניים.
— אל תשאירו אותי כאן…
— אני לא אשאיר אותך.
שחררתי אותה.
שניות לאחר מכן המכונית נפלה והתפוצצה.
אש.
חום.
צעקות.
ואז… שקט.
האיש הציג את עצמו:
דון תאודורו סלוואטיירה.
עשיר. חזק. אסיר תודה.
— בקש ממני כל דבר.
נענעתי בראשי.
— עשיתי את מה שנכון.
בתו הסתכלה עליי כאילו עשיתי משהו בלתי אפשרי.
רוסאריו.
לראשונה בחיי מישהו באמת ראה אותי.
רציתי להיעלם.
אבל היא מצאה אותי.
בין שקי מלט, עם ידיים מלוכלכות.
— הידיים האלה הצילו את החיים שלי — היא אמרה.
ולראשונה… לא התביישתי.
נכנסתי לעולם שלא היה שלי.
אור. עושר. חום.
ובכל זאת הרגשתי בו פחות זר… מאשר בבית שלי.
אבל העבר לא מרפה.
לורדס גילתה מי אני.
הבן שהיא זרקה…
היה יורש.
ופתאום היא רצתה אותי בחזרה.
הייתי טיפש מספיק כדי לחזור.
יותר מדי מילים טובות.
יותר מדי סוכר בקפה.
הייתי צריך לדעת.
התעוררתי במחסן.
מורעל. נבגד.
אבל בחוץ חיכתה האמת.
רוסאריו.
ואישה שחיפשה אותי שלושים שנה.
אלנה.
אמא שלי.
כשהיא נגעה בפניי, משהו בי נשבר… ובאותו זמן התרפא.
— בני…
מילה אחת.
ופתאום הייתה לי חיים.
ואז הירייה.
לורדס, משוגעת, עם רובה.
— אם הוא לא שלי, הוא לא יהיה של אף אחד!
היא כיוונה אליי.
אבל טוניו נעמד מולי.
מאוחר מדי.
הכדור פגע בו.
הוא נפל… בזרועותיי.
— סליחה… אחי…
הוא מת… ולראשונה לא ראיתי אויב.
רק אדם אבוד.
כעבור שבועות, האמת אישרה את מה שכבר ידעתי בליבי.
אני הייתי חוזה מיגל דה לה וגה.
הבן שנגנב.
האדם ששרד.
יכולתי לקבל הכול.
אבל נשארתי.
עם אמא שלי.
עם האדמה.
עם החיים שבניתי בעצמי.
ועם רוסאריו.
היום יש לי ילדים.
הם רצים יחפים בחצר.
חופשיים. רועשים. חיים.
לפעמים אני חושב על הצלחת השבורה.
על השעועית באבק.
ועל המילים:
“אתה לא כלום בשבילי.”
ואני מחייך.
כי היא צדקה.
לא הייתי כלום שלה.
הייתי משהו טוב יותר.
הייתי החיים, שהמשיכו לגדול למרות הכול.
