— „אני עוזב כדי שתביני סוף סוף את מי איבדת!” שאג ויטאליק בפאתוס דרמטי בזמן שזרק את הגרביים שלו לתוך תיק ספורט.
אחת החבילות עפה כמו קליע וכמעט הפילה את האגרטל האהוב עליי מהמדף. עמדתי בשקט, נשענת על משקוף הדלת, וצפיתי בהצגה הגדולה הזו.
בפנים רתח בי העלבון, אבל באותו זמן התאפקתי כל כך לא לצחוק עד שנשכתי את השפה כדי לא להתפרץ.
בעלי — בן שלושים, אבל ילד נצחי בנשמה — עמד באמצע דירת החדר הקטנה שלי, שקניתי עוד לפני הנישואים, ואיים שהוא עוזב.
כאילו עצם ההיעלמות שלו תגרום לקירות לקרוס ואני אתייבש כמו גרניום שנשכח על אדן החלון במטבח.
אבל הכול התחיל כל כך תמים. כמו תמיד, אחרי ביקור יום ראשון אצל אמא שלו. ורה טימורובנה הייתה תופעה.
מהסוג של אישה שמחייכת בזמן שהיא אומרת משפטים שגורמים לך לרצות ללכת לפסיכולוג — או למצוא חבל.
היא ידעה “להחמיא” בצורה שבעצם היא עלבון, וחילקה עצות כאילו היא מפקדת על יחידה צבאית.
ויטאליק תמיד חזר ממנה “טעון”. שפתיים קפוצות, מבט חשדני, נחיריים מתרחבים — כאילו אפילו גרגרי אבק הם התקפה אישית.
— “אמא שואלת למה שוב תלויות המגבות לא נכון בחדר האמבטיה?” התחיל כבר במסדרון, עוד לפני שהוריד נעליים.
— “זה יוצר רעש חזותי והורס את ההרמוניה של אנרגיית הצ’י בדירה.”
נאנחתי עמוקות והמשכתי לערבב את התבשיל.
— “ויטאליק, אמא שלך ראתה אנרגיית צ’י בפעם האחרונה בתוכנית טלוויזיה משנות ה־90. והמגבות שם כדי לנגב ידיים,” עניתי בשלווה.
הוא ניגש ממורמר, הציץ בסיר והצביע מאשים מתחת למכסה.
— “שוב הירקות בחתיכות. אמא אומרת שאישה אמיתית טוחנת הכול למחית. זה יותר קל לעיכול לגבר.”
הנחתי את כף העץ.
— “ויטאלי… לאמא שלך אין שיניים כי היא מעדיפה לקנות סט פורצלן שלישי במקום ללכת לרופא שיניים. לך יש שיניים. תשתמש בהן.”
ברגע הזה פניו הפכו אדומות כדם.
— “את כפויה טובה!” צעק. “לאמא שלי יש תואר במדעי הבית!”
— “אמא שלך הייתה כל חייה שומרת מעונות,” עניתי בקור. “היא קוראת לעצמה ‘דוקטורנטית’ רק כי זה נשמע יותר טוב.”
ואז הוא החליט “ללמד אותי לקח”.
— “די לחוסר הכבוד הזה!” הכריז, וסגר את התיק. “אני הולך לאמא שלי לשבוע. תחשבי איזה אישה את. כשאחזור אני רוצה סדר והתנצלות בכתב!”
הדלת נטרקה.
השתיקה שנשארה הייתה כמו אוויר צח אחרי חנק. בהתחלה כאבה. ואז… הקלה.
למחרת התקשר הבוס שלי.
— “אנה סרגייבנה, פרויקט דחוף בוולדיווסטוק. שלושה חודשים. שכר כפול, בונוס — מספיק לקנות רכב.”
הרגשתי כאילו צמחו לי כנפיים.
כשהתכוננתי לצאת מהמשרד, הטלפון כבר צלצל.
— “הקרובים שלנו כמעט חסרי בית, אבל ישלמו טוב,” התחננה לנקה.
התוכנית נולדה בשנייה אחת.
למחרת נסעתי. לדירה שלי נכנסה משפחת גספריאן: שלושה ילדים, לברדור גדול, ושני מבוגרים חביבים אבל מאוד רועשים.
שבוע אחר כך ויטאליק חזר מנצח.
המפתח לא הסתובב.
הוא צלצל.
נביחות.
הדלת נפתחה, ובפתח עמד ארמן, חצי עירום, עם שיפוד ביד.
— “איזה בעל? אנחנו גרים פה.”
כשהוא התקשר אליי, הייתי במסעדה מול הים ואכלתי פירות ים.
— “אתה הלכת,” אמרתי בשלווה. “הדירה שלי. השכרתי אותה לשלושה חודשים.”
גם אמא שלו התקשרה. בהיסטריה. אני צחקתי.
שלושה חודשים אחר כך חזרתי. הדירה הבריקה. הברז כבר לא טפטף.
שעתיים אחרי זה ויטאליק עמד בדלת — שבור, חיוור.
— “בואי נתחיל מחדש…”
עמדתי מולו עם המזוודה וחסמתי את הדרך.
— “ארמן תיקן את הברז בחצי שעה. אתה התלוננת עליו שנה.”
— “אבל אני בעלך!”
— “היית.”
לקחתי לו את המפתח מהיד וסגרתי את הדלת.
קול הנעילה נשמע כמו יריית זינוק.
התחלה של חיים חדשים.
