בעלי עזב אותי בשביל דוגמנית בת 25 — חודש לאחר מכן הוא התקשר אליי עם הבקשה הכי מגוחכת
— אנה, אנחנו צריכים לדבר.
סרגיי הזיז הצידה את הצלחת עם ארוחת הערב שלא סיים ואצבעותיו החלו לתופף בעצבנות על השולחן. אנה הרימה לאט את עיניה מהספר. ברגע ששמעה את הטון הקר והמרוחק הזה, הבטן שלה התכווצה.
היא הכירה את הקול הזה.
זה היה אותו קול שבו השתמש כשהתעלם מהדאגות שלה ולקח הלוואה ענקית כדי לקנות מכונית חדשה, בלי לחשוב איך זה ישפיע על החיים המשותפים שלהם.
היא סגרה את הספר בזהירות.
— מה קרה? — שאלה. — יש בעיה בעבודה? שוב יש לנו בעיות כספיות?
סרגיי העביר יד בשיערו. הוא היה רק בן שלושים ושתיים, אבל מפרץ השיער שכבר החל להתרחב היה משהו שהפך אותו לחסר ביטחון מאוד.
— לא. זה לא קשור לעבודה.
הוא נמנע מלהסתכל לה בעיניים.
— זה קשור אלינו. אני רוצה להתגרש.
לרגע אחד אנה לא שמעה דבר.
המטבח השתתק לחלוטין.
האישה שבנתה את כל חייה סביב האיש הזה הסתכלה עליו, מנסה להבין איך שנתיים של נישואים יכולות להיעלם במשפט אחד.
— אני כבר לא מרגיש אותו דבר — המשיך סרגיי, כאילו שינן מראש כל מילה. — אנחנו אנשים שונים. נמאס לי מהשגרה. לשנינו מגיע סיכוי להיות מאושרים.
שגרה.
המילה הזאת כאבה לה יותר מכל דבר אחר.
כי אנה ידעה מה באמת הייתה אותה “שגרה”.
היא הייתה האישה שוויתרה על הקריירה האהובה שלה כמורה, כי סרגיי אמר שאישה צריכה לתמוך בבעלה.
היא הפכה לעקרת הבית המושלמת.
היא גיהצה את החולצות שלו, בישלה את המאכלים האהובים עליו, אפתה את העוגות שהוא אהב וסבלה את הביקורת הבלתי פוסקת של אמו התובענית.
ועכשיו כל זה היה רק “שגרה”.
— יש מישהי אחרת? — שאלה בשקט.
סרגיי היסס.
ואז נאנח.
— כן.
ליבה שקע.
— קוראים לה קסניה. איתה… אני שוב מרגיש חי. אני מרגיש צעיר. אני מרגיש כאילו אני בן עשרים.
אנה כמעט צחקה.
בן עשרים.
היא הסתכלה על האיש שישב מולה — האיש שהתלונן על הכול, שהיה זקוק כל הזמן להערצה ושבמשך שנים לקח את האהבה שלה כמובנת מאליה.
— בת כמה היא?
— עשרים וחמש.
קסניה הייתה דוגמנית.
וסרגיי כבר קיבל את ההחלטה שלו.
למחרת הוא יעזוב את הנישואים שלהם מאחור ויתחיל את “החיים החדשים והמרגשים” שלו, בנדיבותו הרבה מאפשר לאנה להישאר בדירה שהייתה בבעלותה עוד לפני שהתחתנו.
אנה הביטה בו במשך זמן ארוך.
ואז קמה.
— תצא.
סרגיי מצמץ.
— מה?
— תצא עכשיו. אני לא רוצה שמחר תחזור ותעמיד פנים שאנחנו מנהלים איזו שיחה בוגרת.
הוא ניסה לדבר על כבוד והבנה.
אבל אנה רק צחקה במרירות.
במשך שנתיים הוא התייחס אליה כמו אל שירות נוח.
ועכשיו הוא רצה שהיא תהיה מבינה?
באותו לילה דלת הכניסה נטרקה.
וסרגיי הלך.
“אל תהרסי את החיים של הבן שלי”
השבוע הבא עבר כמו טשטוש.
אנה כמעט לא ישנה. היא שתתה תה קר ששכחה לסיים ושחזרה בראש כל רגע מהנישואים שלה, תוהה איפה טעתה.
ואז הטלפון שלה צלצל.
זו הייתה אמו של סרגיי, טטיאנה איבנובנה.
— אנצ’קה! — אמרה האישה בקול מתוק.
אנה כמעט לא זיהתה את הטון הזה.
בשנתיים שבהן הייתה נשואה לו, היא מעולם לא שמעה כל כך הרבה חום מחמותה.
— איך את, יקירתי?
— אני בסדר.
הפסקה קצרה.
ואז טטיאנה הגיעה ישר לעניין.
— רציתי לבקש ממך משהו. בבקשה, אל תעשי סצנות עם סרגיי. הוא כבר סובל. את צעירה, כל החיים לפנייך. דברים כאלה קורים…
אנה קפאה.
האישה לא התקשרה כדי לנחם אותה.
היא התקשרה כדי להגן על הבן שלה.
סרגיי יכול היה לקבל החלטות נוראיות, לבזבז כסף, לפגוע באנשים או לבגוד במשפחה שלו — אבל בעיני אמו הוא תמיד היה הקורבן.
אנה סיימה את השיחה בלי לומר מילה נוספת.
צפוי.
מגעיל.
שעה לאחר מכן אחותו של סרגיי, אולגה, שלחה לה הודעה.
“מה שלומך? אנחנו מתגעגעים אלייך. אפשר לבוא אלייך לתה?”
אולגה תמיד הייתה האדם היחיד במשפחה של סרגיי שנראה אמיתי.
אנה הסכימה.
האמת שהיא גילתה בסופרמרקט
אולגה הגיעה נסערת.
— את לא תאמיני — אמרה. — סרגיי כבר הכיר את קסניה לאמא.
היא גלגלה עיניים.
— היא בדיוק כמו שהיית מדמיינת. בגדי מעצבים, ביטחון עצמי מזויף ומבט כאילו כולם מתחתיה.
מתברר שטטיאנה הכינה את הפשטידות הביתיות המפורסמות שלה עבור קסניה.
הדוגמנית הסתכלה עליהן ואמרה:
— אני לא אוכלת קמח. יש לי צילומים.
טטיאנה הייתה שבורה.
— היא בילתה יומיים בתלונות עליה — אמרה אולגה.
אנה כמעט חייכה.
אותה אישה שביקרה אותה במשך שנים, עכשיו נפגעה כי דוגמנית צעירה לא העריכה את האפייה שלה.
ואז אולגה הנמיכה את קולה.
— אנה… אני צריכה טובה.
אנה כבר ידעה לאן זה הולך.
— בעלי לא יהיה בבית בסוף השבוע. את יכולה לשמור על מישה לכמה שעות? הוא אוהב אותך.
במהלך הנישואים, אנה תמיד עזרה עם האחיין שלה. היא תמיד הייתה זמינה.
אבל אחרי כל מה שקרה, היא היססה.
למרות זאת, היא אהבה את הילד.
ומישה לא היה אחראי לטעויות של המבוגרים.
אז היא הסכימה.
בלי לדעת שזו תהיה הפעם האחרונה.
