— כבר בחרתי את האריחים לחמותי, זניה. אל תכעסי — אמר סרגיי מהחדר בטון קליל, כאילו הוא רק מדבר על מזג האוויר, בזמן שאני במסדרון נאבקת ברוכסן שנתקע במגפיים.
— גם העברתי לה את הבונוס של המשכורת השלוש־עשרה שלך. בדיוק מספיק לאריחים הצ’כיים. מקווה שלא תמותי מזה?
הרוכסן נשבר פתאום וננעץ לי בעור. קפאתי. עמדתי רגע כפופה, כאילו הגוף שלי מנסה להבין מה שהמוח כבר הבין.
הטלפון שלי צפצף בתיק.
“זיכוי: פרמיה. 34,200 רובל.”
מתחת: “חיוב: 34,200 רובל. יתרה: 0.”
בדיוק הסכום שעבדתי בשבילו שבועיים של שעות נוספות. בדיוק מה שוויתרתי עליו בשביל כל מה שרציתי לעצמי. המעיל בצבע חול… כבר לא היה מעיל. הוא היה אריח. צ’כי. לחדר האמבטיה של החמות.
— זניה, נתקעת שם? — נשמע קולו של סרגיי מהחדר, עמום, חסר סבלנות.
— הבורשט עומד לגלוש ואת עדיין מסתבכת ליד הדלת.
התיישרתי. הרוכסן סוף סוף השתחרר, אבל עם צליל פגוע וכואב. אלו היו מגפיים בני ארבע שנים. מגפיים טובים. לפחות פעם הם היו.
מהמטבח עלה ריח של בורשט. מזגתי לו צלחת. סרגיי יצא, מחזיק את מכנסי הטרנינג במותן כאילו גם הם ויתרו על החיים. הוא התיישב ומיד בהה בטלפון, כאילו אני לא קיימת.
— כבר שלושה חודשים אני מסתכלת על המעיל הזה — אמרתי בשקט, מתיישבת מולו.
— ואתה פשוט… העברת את הכסף שלי.
הוא משך בכתפיים.
— מעיל זה רק בגדים, זניה.
הוא לא הסתכל עליי.
— לאמא שלי התפרק האמבטיה. היא אפילו בכתה אתמול. אני לא יכול להשאיר אותה ככה. את חזקה, תקני אחר.
הכף עלתה וירדה שוב ושוב. מכנית. כאילו הכול בסדר.
ואז הוא קם וחזר לחדר. חריקת הכיסא נשארה יותר ממנו.
על המסך המשיכו קולות ירי.
ואני ישבתי בשקט.
ואז משהו בתוכי פשוט נשבר.
שלוש לחיצות
נעלתי את עצמי בחדר השינה. הדירה פתאום נהייתה קטנה יותר, אבל גם נקייה יותר.
בטלפון הייתי רואת חשבון, שרת האוצר ותמיכת IT בו־זמנית. כל החיים שלנו התנהלו על כרטיס אחד — שלי.
פתחתי הגדרות.
השם של סרגיי היה שם.
“להסיר משתמש מהחשבון המשותף?”
— כן.
לחיצה ראשונה.
שנייה: אישור.
מנויי משחקים אוטומטיים — בוטלו.
חבילת סרטים — נותקה.
ראוטר — שינוי סיסמה בתהליך.
שלוש לחיצות.
והעולם שהוא לקח כמובן מאליו פשוט… הפסיק לעבוד.
הטלפון התחמם ביד שלי, כאילו גם הוא הבין שמשהו בלתי הפיך קרה עכשיו.
— זניה! — הוא צעק מהדלת אחרי חמש דקות.
— אין אינטרנט! מה זה?! תבדקי את הראוטר!
לא עניתי.
פתחתי את קטלוג המעיל.
בעמוד האחרון הוא היה שם: בצבע חול, רגוע. בדיוק כמו שתמיד רציתי.
— זניה! הטנק שלי נתקע במשחק! הם יפסלו אותי!
סרגיי עמד בדלת, עצבני, מבולבל. הוא לחץ על הטלפון, אבל ראה רק סמל טעינה מסתובב.
— מה קרה?! אני משלם על האינטרנט!
הרמתי את הראש.
בשקט.
— לא, סרגיי. עד עכשיו אני שילמתי. על הכול.
לרגע היה שקט. שקט שבו המציאות נשמעת בפעם הראשונה.
— השתגעת?! — הוא התפרץ.
— תחזירי את זה מיד!
— לא.
הקול שלי לא היה חזק. ולכן הוא היה מפחיד.
— אם הכסף משותף, אז גם התוצאות משותפות. מעכשיו שום דבר לא בחינם.
— זו משפחה! — הוא צעק.
— לא — אמרתי בשקט. — עד עכשיו זה היה רק נטל על החשבון שלי.
בלי משאבים
הלילה היה שקט בצורה מוזרה.
בלי קולות משחק. בלי קליקים עצבניים. רק הדירה, כמו שהיא באמת.
סרגיי התהפך על הספה. לפעמים ישב, לפעמים לחץ שוב על כפתור הראוטר כאילו זה ישנה משהו בעולם.
זה לא שינה.
בבוקר הוא כבר דיבר אחרת.
— זניה… כמעט אין כסף בכרטיס. אולי אנחנו יכולים…
— תשאל את אמא שלך — קטעתי אותו בשקט.
לבשתי את המעיל.
הרוכסן עבד מושלם.
כאילו גם הוא ידע שהחוקים השתנו.
— אני הולכת לקנות את המעיל — אמרתי. — הבורשט במקרר.
ארבעים וארבעה מטרים מרובעים מהתחלה
בחוץ האוויר הקר פגע לי בפנים. הוא היה נקי. כמעט מדי נקי.
מדדתי את המעיל.
הוא התאים בדיוק.
לא רק במידה. גם בתחושה.
הטלפון רטט.
“חמות: אני אצלכם בבית. אגיע אחר כך.”
חייכתי.
לא מרוע. מהבנה.
מחר יהיו הסברים. האשמות. דרמה. צעקות.
אבל בפעם הראשונה מזה הרבה זמן… אני לא זו שצריכה לפתור הכול.
וזו הייתה המחשבה הכי רגועה שהייתה לי מזה שנים.
