בעלי הגיע הביתה עם אהובת צעירה, ובנדיבות נתן לי שעה בלבד לארוז את הדברים שלי ולעזוב את הדירה — הוא לא היה מודע למה שתכננתי, ובקרוב שניהם יתחרטו על החוצפה שלהם 😱😯. בכיף שטפתי כלים במטבח; הערב היה שקט, הכל התנהל כרגיל. שום דבר לא רמז על הסערה שעתידה הייתה להגיע, כשהדלת צלצלה. כמעט אף אחד לא בא לבקר. התקרבתי לדלת, פתחתי… ועצרתי לרגע.
בפתח עמד מארק, בעלי לשעבר, אך הוא לא היה לבד: מאחוריו עמדה בחורה צעירה, לא יותר מחמישה ועשרים, עם שיער בלונדיני ארוך, איפור בולט ושמלה קצרה צהובה. בהלם, התרחקתי מעט, והם נכנסו פנימה.
— השתגעת? — צעק מארק, כשהוא מציב את אצבעו מול עיניי.
אני מצמצמתי, מנסה להבין את דבריו.
— מה? — שאלתי.
— יש לך שעה — אמר בקור. — תארזי ותעזבי את המקום.
בהתחלה לא הבנתי.
— סליחה… מה?
מארק נשף באכזבה.
— אמרתי: תארזי. הדירה הזאת שייכת לנו. — הוא הביט בבחורה. — זו אמה, החברה החדשה שלי. יפה, נכון?
]
הבחורה חייכה בעדינות, כאילו היא בוחנת את הרהיטים הישנים שלי.
מארק ואני היינו יחד כמעט עשרים שנה. התגרשנו לפני יותר משנה, בשלום, כי שנינו התעייפנו מהבגידות. אז הוא אמר: “הדירה שלך. אנחנו כבר גרים במקום טוב יותר.” אך עכשיו עמד מול דלת ביתי ומצפה שאעזוב.
קודם חשבתי להתקשר למשטרה, אבל החלטתי לראות לאן זה יוביל.
— מארק, בוא נדבר בשקט — אמרתי. — חיינו יחד עשרים שנה.
הוא חייך.
— אין מה לדבר. — הוא חיבק באופן מוחשי את אמה במותניו.
— אמה, בחרי חדר. כאן יש רק שניים.
— שיישאר זה עם המרפסת — אמרה הבחורה, מסתובבת בחדר.
כאן החלטתי לשים סוף לקרקס הזה ולעשות את מה שגרם לאהובתך לעזוב את הדירה בדמעות, ובעלי להתחרט על חוצפתו 😱😯.
— חכו רגע — אמרתי בשלווה. — מארק, בוא ניכנס לסלון ונדבר.
הוא היסס לרגע, ואז הנהן, ונכנסנו לסלון.
ישבתי מולו, מביטה לו בעיניים בשלווה.
— הדירה הזאת רשומה על שמי.
הוא הנהן, אך נראה נואש.
— שוב לא… — התחיל מארק, אך היה מבולבל בבירור.
— אתה עצמך התעקשת על הניירת הזו כשעסקך היה בצרות. זוכר את הנוטריון, את החתימות?
מארק השתתק.
פתחתי את התיק עם המסמכים מולו.
— הנה. הדירה שייכת לי במלואה.
הוא הביט במסמכים ארוכות, ובטחון העצמי שלו נעלם פתאום.
— פיטרו אותי — לחש.
— על ידי מי? — שאלתי בשקט.
— סופיה… עכשיו הכל ברור. — החברה העשירה שלו סילקה אותו.
— ולכן חזרת לכאן? — שאלתי.
מארק הסיט את מבטו.
— פשוט לא היה לי איפה לגור…
סגרתי את התיק בשקט.
— כאן אין לך כלום. על הנייר, הכל שייך לי.
הוא ניסה לומר משהו, אך לא מצא מילים.
— הרכב, הבית בקיץ… הכל על שמי. אתה חתמת כשנעזרת להציל את העסק שלך.
הוא קם לאט והלך לכיוון הדלת.
— נלך — אמר לאמה.
— חכו… — התבלבלה הבחורה. — אמרת שזה הדירה שלך…
מארק לא ענה, פתח את הדלת ויצא, ואמה עקבה אחריו במהירות אחרי רגע של היסוס.
כך נוצר הסדר מחדש. הערב נשאר שקט כמו קודם, אך הפעם השקט היה אמיתי. חוסר הוודאות והאיום, שתלויים באוויר במשך שעות, נעלמו.
שקעתי בספה, והרגשתי בפעם הראשונה את ההקלה שכולם חזרו למקומם. הדירה, ששמרה עשרים שנות זיכרונות, הייתה שוב שלי. ובשקט הזה, לא הייתה כבר צורך בנקמה. האמת, המסמכים והסבלנות סידרו הכל. מארק ואמה הפכו לקורבנות החוצפה שלהם, בעוד שאני יכולתי להמשיך בחיי בשלווה, בביטחון מלא בחללי שלי.
