בעלי הכניס את גרושתו לגור בדירה שלי: “לא היה להם לאן ללכת” — ואני ארזתי את הדברים שלהם והוצאתי אותם
— למה יש רגליים של מישהו אחר בתוך נעלי הבית שלי?
לרה עמדה עייפה בכניסה ופשוט בהתה במראה שלפניה. היא עבדה עשר שעות ברצף, הכתפיים שלה כאבו, הרגליים שלה כאבו, וכל מה שהיא רצתה היה סוף סוף לשכב במיטה שלה.
אבל הבית שאליו נכנסה כבר לא היה אותו הבית.
על השטיח האהוב עליה נשאר כתם בוץ ממגף נשי מלוכלך. לידו היו זרוקות ברישול נעלי ילדים. אבל מה שהכי זעזע אותה היה לראות רגליים של אדם אחר בתוך נעלי הבית הרכות שלה.
ליד הקיר עמדו שלוש מזוודות גדולות משובצות, מלאות בבגדים. על השידה היו מונחות המפתחות של בעלה, ויקטור.
מהמטבח עלה ריח של תפוחי אדמה מטוגנים, מעורבב עם בושם מתוק וחזק שגרם לגרונה של לרה להתכווץ.
— ויקטור! — היא קראה.
כעבור כמה שניות בעלה הופיע בפתח המטבח. הוא לבש מכנסי בית וחולצה ישנה. על פניו היה החיוך הלא נוח הזה שניסה להיראות גם מתנצל וגם בטוח בעצמו.
מאחוריו עמדה אישה רזה בחולצה עם הדפס פרחים.
לרה זיהתה אותה מיד.
ריטה.
אשתו לשעבר של בעלה.
— לרה, בבקשה, אל תתחילי מיד לכעוס — אמר ויקטור והתקרב אליה.
— אני לא כועסת — ענתה בקור.
היא חלצה את נעליה, הזיזה הצידה את המגף הזר ונכנסה פנימה.
— אני רק רוצה לדעת למה יש אנשים זרים בתוך הדירה שלי.
ויקטור גירד בראשו.
— את יודעת… קרתה בעיה קטנה.
— העיפו את ריטה מהדירה השכורה שלה.
— היא הייתה נשארת ברחוב. וגם מישה הקטן איתה. לא יכולתי להשאיר אותם לבד.
לרה הסתכלה מעבר לכתפו של בעלה לכיוון המטבח.
ריטה עמדה ליד הכיריים כאילו היא מבשלת שם כבר שנים. היא סידרה מחדש את המלח והפלפל כאילו זו הייתה המטבח שלה. הילד בן השבע שתה תה מהכוס האהובה של לרה.
— שלום — אמרה ריטה בשקט.
— אני מקווה שלא נפריע לכם הרבה זמן. ויקטור אמר שיש לכם חדר פנוי.
לרה הסתכלה באיטיות על בעלה.
— ויקטור אמר את זה?
האיש חייך במבוכה.
— לרה, אל תעשי סצנה מול הילד.
— מדובר באנשים. אנחנו משפחה. אנחנו צריכים לעזור.
— משפחה? — חזרה לרה.
— מעניין. ומתי החלטת שאתה יכול להחליט על הדירה שלי במקום בשבילי?
ויקטור נאנח.
— הם יישארו רק זמנית.
— עד מתי?
— כמה שבועות. הם ימצאו משהו.
לרה הסתכלה סביב.
ארוחת הערב התבשלה במחבת הברזל היצוק שלה. על השולחן הייתה החמאה היקרה שקנתה בבוקר רק לעצמה. חצי ממנה כבר נעלמה.
ריטה לא התנהגה כמו אורחת.
היא התנהגה כאילו חזרה הביתה.
לרה התחתנה עם ויקטור לפני שלוש שנים. אז הוא הגיע אליה עם תיק גב בלבד, תוכניות גדולות ומעט כסף.
אבל הדירה הייתה של לרה. היא עבדה שנים כדי להשיג אותה. היא שילמה את המשכנתא, את השיפוץ ואת הרהיטים.
ועכשיו בעלה פשוט הכניס לשם את גרושתו ואת הילד שלה.
— בסדר — אמרה לבסוף לרה בקול עייף.
— הלילה אתם יכולים להישאר.
ויקטור נשם בהקלה.
— ידעתי שתביני.
— אבל מחר בבוקר אתם עוזבים.
החיוך נעלם מיד מפניו.
— לרה…
— השיחה נגמרה.
היא נכנסה לחדר השינה וסגרה את הדלת אחריה.
למחרת בבוקר לרה לא התעוררה מהשקט.
היא התעוררה מרעש הבלנדר.
זה היה יום שבת. שמונה בבוקר.
היא לבשה חלוק ויצאה החוצה.
המזוודות נעלמו.
אבל במקום זאת היו מעילים זרים תלויים בכניסה.
בחדר האמבטיה, על המדף שלה, היו מסודרים השמפו של ריטה, הקרמים שלה וכל מיני קופסאות.
במטבח כבר שררה אווירה ביתית של ארוחת בוקר.
ריטה הכינה פנקייקים.
ויקטור ישב ליד השולחן ואכל בהנאה.
— בוקר טוב! — חייכה ריטה.
— הכנו ארוחת בוקר. תשבי, אני אכין לך קפה.
לרה רק הסתכלה.
על הפירורים שעל השולחן.
על הכלים המלוכלכים.
על הבלנדר עם הבצק, שהיא השתמשה בו פעם בשנה.
— ריטה — אמרה בשקט.
— למה הדברים שלך עדיין כאן?
השתררה דממה.
ויקטור הניח את המזלג.
— לרה, אל תתחילי ריב על הבוקר.
— רק שאלתי.
— לאן הם ילכו? אין להם לאן.
— למה אין להם?
לרה הסתכלה עכשיו על ריטה.
— למה זרקו אותך מהדירה?
ריטה הסיטה את מבטה.
ויקטור ענה במהירות:
— בעל הבית היה בעייתי.
— איזה סוג של בעיה?
— זה לא משנה!
האיש התקרב.
— אני גבר. אני צריך לפתור את זה.
לרה חייכה במרירות.
— כגבר, אולי היית צריך לשלם להם מלון.
— או למצוא דירה אחרת.
— ולא להפוך את הבית שלי לאכסניה בחינם.
ריטה הסתובבה לפתע.
— אנחנו לא נטל!
— ויקטור אמר שהכול כאן משותף!
לרה קפאה.
— הכול משותף?
ריטה המשיכה בכעס:
— הוא אמר שאנחנו משפחה. הוא אמר שאת ממילא לא תתנגדי.
פניו של ויקטור החווירו.
— ריטה, אל…
אבל כבר היה מאוחר.
לרה הסתכלה עליו לאט.
— מה אמרת?
ריטה נאנחה.
— נקלעתי למצב הזה כי ויקטור כבר חודשים לא משלם לי מזונות כמו שצריך.
— אפילו את הפיקדון לא קיבלתי בחזרה. לא יכולתי לשלם יותר את שכר הדירה.
עיניה של לרה הצטמצמו.
— חודשים?
ויקטור התחיל להסביר בעצבנות.
— אלה היו רק קשיים זמניים.
— בעבודה הורידו לי את הבונוס.
— גם תיקון הרכב עלה הרבה.
ריטה צחקה.
— קשיים זמניים?
— אתה חייב לי כמעט מאתיים אלף!
— בגללך מאיימים עליי בהוצאה לפועל!
לרה פשוט עמדה שם.
הכול התחבר.
ויקטור לא רצה לעזור.
הוא רצה להסתיר את החובות שלו בכך שהכניס את הבעיות שלו לבית שלה.
מגורים בחינם.
אוכל בחינם.
נוחות בחינם.
על חשבונה.
— אז זה היה התכנון שלך? — שאלה לרה.
— שאני אאכיל אתכם, אכבס לכם ואנקה אחריכם במשך חודשים?
פניו של ויקטור האדימו.
— את אישה אנוכית!
— את מצטערת על חתיכת לחם לילד!
לרה רק הסתכלה עליו.
במשך שלוש שנים היא חשבה שהיא חיה עם אדם שאפשר לסמוך עליו.
עכשיו היא ראתה מולה אדם שניסה לשאת את חייהם של אחרים על הגב שלה.
— הדירה הזאת שלי — אמרה בשקט.
— הייתה לי אותה עוד לפני שהכרתי אותך.
— אפילו כתובת מגורים רשומה אין לך כאן.
ויקטור התעצבן.
— אני בעלך!
— ואני רוצה לחיות בבית שלי.
לרה הוציאה את הטלפון.
— יש לכם חמש עשרה דקות.
— אתם אורזים.
— כולכם.
ויקטור התיישב.
— אני לא הולך לשום מקום.
— תתקשרי למי שאת רוצה. נראה מי יוציא אותי מכאן.
לרה לא התווכחה.
היא רק התחילה לחייג.
— שלום, אני צריכה עזרה…
ויקטור קפץ מיד.
— את באמת מתקשרת למשטרה עליי?!
המסך עדיין הראה רק את המספרים.
השיחה עוד לא בוצעה.
אבל ויקטור הבין את המסר.
עשר דקות אחר כך המזוודות שוב עמדו בכניסה.
ריטה ארזה את הדברים שלה בעצבנות.
מישה בכה כי לא הבין למה הם צריכים ללכת.
ויקטור התלבש בשקט.
בדלת הוא הסתובב פעם אחרונה.
— את עוד תצטערי על זה.
— אני אתגרש ממך.
לרה הורידה את המפתחות מהארון.
הפרידה את המפתחות שלה.
לבעלה השאירה רק את השלט לשער.
— קח גם את שאריות הפנקייקים שלך.
הדלת נסגרה.
לרה סובבה את המפתח פעמיים.
סוף סוף היה שקט.
היא פתחה את החלון והכניסה פנימה את האוויר הקר של נובמבר.
שבוע לאחר מכן היא החליפה את המנעולים.
ויקטור התקשר עוד כמה פעמים.
דיבר על אהבה.
על משפחה.
על חרטה.
אבל לרה כבר לא הקשיבה.
היא הסתכלה על מחבת ברזל יצוק חדשה.
כזו שבה יוכנו רק ארוחות הבוקר שלה.
בלי שמן של זרים.
