החבר שלי נהרג בתאונת דרכים טראגית.
כמה שבועות לאחר מכן ישבתי לבד בחדר רופא, ובהיתי במסך האולטרסאונד בלי לראות באמת כלום. עדיין לא הצלחתי לקבל את העובדה שהוא איננו. בכל בוקר התעוררתי בתקווה שכל זה היה רק סיוט, אבל המציאות תמיד חזרה להכות בי.
הוא לא יחזור יותר.
הרופא שתק כמה שניות בזמן שהעביר את המתמר על הבטן שלי.
הלב שלי דפק במהירות.
— הכול בסדר? שאלתי בקול רועד.
הוא הרים אליי את המבט וחייך בעדינות.
— כן. למעשה יש לי חדשות מיוחדות בשבילך.
בלעתי רוק.
— איזה חדשות?
— את בהריון.
דמעות עלו מיד לעיניי.
לראשונה מאז התאונה הרגשתי משהו אחר חוץ מכאב.
חלק ממנו עדיין היה כאן.
חתיכה מהאיש שאהבתי יותר מכל דבר בעולם גדלה בתוכי.
אבל הרופא עדיין לא סיים.
— ונראה שתצטרכי פי שניים חיתולים ממה שחשבת.
קימטתי את המצח.
— מה זאת אומרת?
הוא סובב את המסך אליי.
— תאומים.
לכמה שניות לא הצלחתי לנשום.
הייתי רק בת עשרים וארבע.
בתוך כמה שבועות איבדתי את הגבר שתכננתי להתחתן איתו, את האדם שדמיינתי שאבלה איתו את כל חיי. ועכשיו גיליתי שאני נושאת לא תינוק אחד, אלא שניים.
הייתי אמורה להיות מאושרת.
אבל במקום זה הייתי מבוהלת.
החודשים הבאים היו הקשים בחיי.
לחץ, אבל ואובדן פירקו אותי לאט לאט. יום אחד הובהלתי לבית החולים בגלל כאבים חזקים.
הרופאים היו מודאגים.
— ההריון שלך בסיכון גבוה — אמר אחד מהם. — את חייבת מנוחה מוחלטת. בלי לחץ, בלי מאמץ, ובעיקר אסור לך להישאר לבד.
הנהנתי בשקט.
אבל הייתה בעיה.
לא היה לי לאן ללכת.
אמא שלי מתה לפני שנים, והאדם הקרוב היחיד שנשאר לי היה אבא שלי.
אז חזרתי לגור בבית שלו.
אבא שלי קיבל אותי בלי היסוס.
— זה גם הבית שלך — אמר. — תמיד יהיה לך כאן מקום.
המילים שלו נתנו לי נחמה.
לזמן קצר האמנתי שהכול יהיה בסדר.
אבל אבא שלי לא גר לבד.
כמה שנים אחרי מות אמי הוא התחתן שוב.
אשתו החדשה נקראה ורוניקה.
כלפי חוץ היא נראתה מושלמת.
אלגנטית, יפה, ותמיד מחייכת. מול אורחים היא שיחקה את תפקיד האישה האכפתית בצורה מושלמת.
כולם אהבו אותה.
אבל אף אחד לא הכיר את האישה שהייתה כשהדלת נסגרה.
בהתחלה היא העמידה פנים שהיא נחמדה.
— ברור שאת יכולה להישאר כאן — אמרה כשאבא שלי היה לידנו.
אבל ברגע שהוא יצא מהחדר, החיוך שלה נעלם.
המבט שלה ננעץ בבטן שלי.
וההערות התחילו.
— יש נשים שפשוט יודעות איך להביא צרות לבית של אחרים — היא מלמלה פעם כשהיא עברה ליד החדר שלי.
העמדתי פנים שלא שמעתי.
בשביל הילדים שלי.
בשביל אבא שלי.
בשביל השקט.
אבל המצב רק החמיר.
כמה חודשים אחר כך אבא שלי אובחן עם סרטן אגרסיבי.
המחלה התקדמה במהירות.
האיש החזק שתמיד הגן עליי התחיל לדעוך מול העיניים שלי.
כל ביקור בבית החולים שבר אותי יותר ויותר.
ועדיין, למרות הכאב שלו, הוא תמיד שאל קודם עליי.
ערב אחד ישבתי ליד מיטת בית החולים שלו.
הוא נראה חלש.
שביר.
רחוק מהאיש שהכרתי כל חיי.
לאט הוא הניח את היד הרועדת שלו על הבטן שלי.
התינוקות זזו.
חיוך חלש הופיע על פניו.
— אל תפחדי, ילדה שלי… אני לא אעזוב אותך לבד — הוא לחש.
הדמעות הגיעו מיד.
לחצתי את ידו אל הלחי שלי ובכיתי.
לא ידעתי שאלו יהיו המילים האחרונות שאשמע ממנו.
יומיים אחר כך אבא שלי מת.
העולם שלי קרס.
לא הצלחתי לעכל את זה.
כוס הקפה שלו עדיין עמדה במטבח.
הנעליים שלו ליד המיטה.
הריח שלו עדיין נשאר בבית.
הכול הזכיר אותו.
אבל ורוניקה לא רצתה לחכות.
רק 36 שעות אחרי ההלוויה היא הופיעה בדלת עם שקיות זבל שחורות ביד.
— תארזי את הדברים שלך — אמרה בקרירות.
בהיתי בה בהלם.
— מה?
— יש לך 36 שעות לעזוב.
הלב שלי כמעט עצר.
— ורוניקה, אני אמורה ללדת בעוד שבועיים.
היא משכה בכתפיים.
— לא הבעיה שלי.
חיבקתי את הבטן שלי.
— לאן אני אלך?
— לא מעניין אותי. מוטל, מקלט, רחוב. תסתדרי.
הרגליים שלי רעדו.
— אבא שלי לא היה מסכים לזה.
המבט שלה התקשה.
— אבא שלך מת. והבית הזה עכשיו שלי.
ואז היא התקשרה למישהו.
ברגע ששמעתי את הקול מהצד השני, זיהיתי אותו מיד.
זה היה אותו גבר שהיא הביאה בסתר לבית כשאבא שלי היה בבית החולים.
כעבור עשרים דקות הוא הגיע.
גבוה, חזק ומאיים.
בחוץ ירד גשם כבד ורעמים רעמו.
ורוניקה הצביעה עליי.
— אם היא לא יוצאת לבד, תוציא אותה בכוח.
הוא תפס לי את היד.
כאב חד עבר בגופי.
— תשחררו אותי! אני בהריון!
ורוניקה צחקה.
באמת צחקה.
כאילו לזרוק אישה בהריון החוצה בגשם זה דבר מצחיק.
חשבתי שהגעתי לשפל הכי נמוך.
אבל טעיתי.
כי בדיוק אז אורות רכב האירו את הבית.
מישהו הגיע.
נקישות חזקות נשמעו בדלת.
ורוניקה גלגלה עיניים.
— מי זה עכשיו?
הדלת נפתחה.
עורך הדין של אבי נכנס פנימה.
מעטפה עבה בידו.
מאחוריו עמדו שני שוטרים.
לראשונה, הביטחון של ורוניקה נעלם.
הוא הביט בה בשקט.
— גברת ורוניקה האריס, אני כאן בנוגע לצוואה האחרונה של בעלך המנוח.
ובאותו רגע, הכול התחיל להשתנות.
