— אלבינה סרגייבנה, תגידי לי משהו… מה בדיוק את עושה כאן? שאל דניס בחיוך, נשען לאחור בכיסאו ומיישר את משקפיו.
— אני רציני, סבתא. למה שהחברה תשלם לך 120 אלף רובל בחודש, כשבינה מלאכותית יכולה לעשות את אותו הדבר במחיר של מנוי?
זה היה יום שני, תשע בבוקר. ארבעה עשר אנשים ישבו סביב השולחן בישיבה השבועית.
אף אחד לא הסתכל עליי. אף אחד לא הסתכל עליו. כולם בהו במחברות שלהם, רק מחכים שהישיבה תיגמר.
עבדתי בחברה הזו כבר שבע־עשרה שנה. הגעתי לשם כשדניס היה רק ילד בן שתים־עשרה.
אז הכול נוהל על ידי אביו, ואלרי איגורביץ’. הוא הכיר כל עובד בשם וחתם אישית על כל חוזה. שנים אחר כך הוא פרש מהניהול השוטף.
הוא נשאר יו”ר הדירקטוריון, ואת הניהול היומיומי העביר לאחרים. לפני שנתיים הגיע המנכ”ל החדש — הבן שלו.
בן שלושים היה. MBA. חליפה יקרה במיוחד. שיער מסודר באופן מושלם עם יותר מדי ג’ל. והייתה לו הרגל אחת קבועה:
הוא מעולם לא קרא לי בשמי.
— סבתא.
לא מאחורי הגב.
בפנים, מול כולם.
— אני מהנדסת התהליכים הראשית, דניס ולרייביץ’ — עניתי בשקט. — אני אחראית על תיעוד טכני, בקרת ייצור והסמכה. בינה מלאכותית עדיין לא לוקחת אחריות על אצווה פגומה.
הוא חייך בזלזול.
— נראה.
לא עניתי. פתחתי את היומן שלי ורשמתי את התאריך.
זו הייתה הפעם העשרים ושלוש ברציפות ביום שני.
ספרתי.
המשרד שלי היה קטן. שולחן עבודה, ארון מלא תיקיות, חלון שפנה לחצר. על אדן החלון עמדה סיגלית אפריקאית שהבאתי עוד מימי ואלרי איגורביץ’.
היא שרדה שלוש שיפוצים, שתי העברות משרד, ופיצוץ צנרת אחד.
צמח עקשן.
כמוני.
הייתי בת חמישים ושבע. הבת שלי גרה בעיר אחרת. הנכד שלי היה בן ארבע. ועוד שלוש שנים נשארו לי על המשכנתא.
לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד את העבודה הזאת.
אבל מה שכאב יותר מהכול לא היה הכסף.
זה היה האופן שבו הוא אמר:
“סבתא.”
לא היה שם כבוד.
רק זלזול.
כאילו אני לא אדם, אלא רהיט ישן שעדיין לא זרקו.
חודש אחר כך הוא עשה משהו שגרם לי להחשיך מול העיניים.
עבדתי שלושה שבועות על פרויקט הסמכה גדול.
שישים וארבעה עמודים של תיעוד.
בדקתי כל מספר ביד, כי ידעתי שטעות אחת קטנה יכולה לעלות לחברה מיליונים.
הגיע יום שיחת הווידאו עם המטה.
אני ישבתי בחדר הישיבות, ודניס התחבר מהמשרד שלו.
הוא פתח את המסמך שלי על המסך והכריז בשלווה:
— הכנתי את כל חבילת ההסמכה. בדקתי אישית את כל החישובים.
על המסך הופיעה העבודה שלי.
הטבלאות שלי.
הנוסחאות שלי.
ההערות שלי.
הוא עשה רק טעות אחת.
במטא־דאטה של הקובץ עדיין הופיע השם שלי כיוצרת.
אחרי הישיבה דפקתי על דלת המשרד שלו.
— דניס ולרייביץ’, בפרטי הקובץ עדיין מופיע השם שלי. אם המטה יבדוק את המטא־דאטה, יהיו שאלות.
הוא הסיר את המשקפיים, ניגב אותם לאט והחזיר.
— סבתא, אל תסבכי את זה. אני המנהל. כל מה שנעשה כאן הוא העבודה שלי. ככה עובדת היררכיה ארגונית.
— אני יודעת מצוין מהי היררכיה. עבדתי כאן עוד כשהאבא שלך בנה אותה.
החיוך שלו נעלם לרגע.
ואז חזר.
— בדיוק.
עבדת.
עבר.
תחשבי על זה.
זה כבר היה הפרויקט השני שהוא הציג כאילו היה שלו.
בפעם הראשונה שתקתי.
בפעם השנייה הבנתי שזה לא מקרי.
זו שיטה.
רבעון אחרי רבעון הורידו לי את הבונוס.
הסיבה תמיד הייתה אותה סיבה:
“חוסר יוזמה מספקת.”
ובינתיים המחלקה שלי השיגה 114% מהיעד.
הדו”ח נחתם על ידי דניס עצמו.
בעמוד אחד היה כתוב:
“114% מהיעד הושג.”
בעמוד אחר:
“בונוס: 0.”
במשך ארבעה רבעונים רצופים איבדתי 120 אלף רובל.
התחלתי לאסוף הכול.
מטא־דאטה של מסמכים.
דוחות בונוס.
מסמכים חתומים.
הכול נכנס לתיקייה אפורה אחת.
היא הלכה והתעבתה.
ואני חיכיתי.
בישיבת יום שני נוספת הוא אמר:
— הגיע הזמן לרענן את החברה. אנחנו צריכים אנשים שחושבים דיגיטלית, לא אנשים שעדיין מסתובבים עם קלסרים.
הוא הביט ישר בי.
כולם הבינו על מי הוא מדבר.
— זה פיטורים? שאלתי.
הוא הופתע.
— לא.
— אז תכתוב לי את זה בכתב.
שקט מוחלט ירד על החדר.
כמה שבועות אחר כך הוא קרא לי למשרדו.
על השולחן שלו כבר הייתה מונחת הודעת פיטורים מוכנה.
הפרטים שלי היו ממולאים.
חסרה רק החתימה שלי.
— תחתמי כאן, סבתא. ניפרד יפה. תצאי לפנסיה ותטפלי בנכד שלך.
הוא דיבר כאילו הוא עושה לי טובה.
סגרתי את התיקייה והחזרתי לו אותה.
— אני אתפטר כשאני אחליט.
— למי?
— ליו”ר הדירקטוריון.
לראשונה ראיתי פחד בעיניים שלו.
— אבא שלי יעמוד מאחוריי בכל מקרה.
לא עניתי.
פשוט יצאתי.
ביום שישי, שלושה ימים לפני ישיבת הדירקטוריון, כתבתי את המכתב שלי.
זה לא היה תלונה.
זו הייתה חבילת ראיות.
עשרים ושישה חודשים.
מאה וארבע ישיבות.
מאה וארבע פעמים “סבתא”.
שלושה פרויקטים שנלקחו ממני.
ארבעה בונוסים שנשללו.
הודעת פיטורים שמולאה מראש על שמי.
לכל סעיף צירפתי הוכחות.
התיקייה האפורה הייתה מלאה.
יום הישיבה הגיע.
ואלרי איגורביץ’ הגיע באופן אישי.
השיער שלו כבר האפיר.
הוא הלך לאט יותר.
אבל הידיים הגדולות שלו, מחוספסות מעבודה, נשארו אותן ידיים.
השעה הראשונה עברה בשקט.
ואז הוא שאל פתאום:
— למה תחלופת העובדים כל כך גבוהה?
דניס ענה בביטחון:
— החלפתי את העובדים החלשים יותר.
— לפי גיל?
— לא… לפי כישורים.
ואלרי הסיר לאט את המשקפיים וסקר את החדר.
המבט שלו נעצר עליי.
— אלבינה…?
הוא ניגש אליי ואחז בשתי הידיים שלי.
— אלבינה קרסנופולסקיה. 1991. *אופטימיזציה של טיפול תרמי במבני פלדה.* אחת מעבודות הגמר הטובות ביותר שהנחיתי אי פעם.
דניס החוויר.
— אתה מכיר אותה? הוא שאל.
— היא… מהנדסת התהליכים שלנו.
— לא.
היא הייתה הסטודנטית המבריקה ביותר שהייתה לי בעשר שנים.
אני זה שגייסתי אותה אישית לפני שבע־עשרה שנה.
ואז הוא פנה אל בנו.
— למה היא לא יושבת ליד השולחן הזה?
הגשתי לו את התיקייה האפורה.
הוא קרא בשקט.
עמוד אחרי עמוד.
ראיתי את פניו משתנים.
כשהגיע לכל הפעמים שבהן נאמר “סבתא”, הלסת שלו ננעלה.
כשהגיע לפרויקטים שנגנבו — היד שלו התהדקה לאגרוף.
כשהגיע לבונוסים — פניו התקדרו.
וכשהגיע להודעת הפיטורים המוכנה מראש, הוא סגר את התיקייה לאט והניח אותה על השולחן.
— דניס…
למה אחת המומחיות הטובות ביותר של החברה רוצה לעזוב?
— אבא… זה רק סכסוך בעבודה…
— במשך עשרים ושישה חודשים?
שלושה פרויקטים?
ארבעה בונוסים?
מאה וארבע פעמים “סבתא”?
החדר היה שקט כל כך שאפשר היה לשמוע את זמזום התאורה.
בסוף ואלרי פנה אליי.
— אלבינה סרגייבנה, אני אבדוק את העניין באופן אישי. עד אז אני מבקש שלא תתפטרי.
חודשיים אחר כך דניס הועבר לסניף אחר.
הוא לא פוטר.
אחרי הכול, הוא היה הבן של הבעלים.
אני קיבלתי בחזרה את כל הבונוסים שנשללו ממני.
ביום הראשון, המנהל החדש שאל אותי מה אני צריכה כדי לעבוד טוב יותר.
אבל בין העובדים הדעות היו חצויות.
חלק לחצו לי את היד ואמרו:
— סוף סוף מישהו העז לעמוד על שלו.
אחרים לחששו בחדר העישון:
— היא הלשינה עליו.
— היא השתמשה בקשרים ישנים.
— אפשר היה לפתור את זה בשקט.
אולי הם צדקו.
אולי הייתי צריכה להתקשר לואלרי איגורביץ’ הרבה קודם.
בשקט.
בלי עדים.
אבל אז תמיד נזכרתי באותן מאה וארבעה ימי שני.
מאה וארבע השפלות פומביות.
שלושה פרויקטים שנגנבו.
הודעת פיטורים שכבר מולאה לפני שהחלטתי בכלל לעזוב.
הוא השפיל אותי בפומבי.
שוב ושוב.
אני עניתי בפומבי.
פעם אחת.
ורק פעם אחת.
מה הייתם עושים במקומי?
