גברת לוריס גרה בדירה שלידנו. מפרידה בינינו רק קיר דק, אבל לעיתים קרובות אני מרגיש שהקיר הזה הוא לא רק מחסום פיזי — כאן שוכנת כל חייה: זיכרונות, אנשים שאבדו, שמחות וכאבים שחוותה. לוריס כבר מזמן חצתה את גיל שבעים. שיערה לבן, אבל לא עייף או מנוכר — כמעט נוצץ, כאילו כל שערה מספרת את סיפורה. היא תמיד מסודרת, תמיד לבושה בקפידה, אפילו כשהיא רק עוברת במסדרון עם כיסאה המוגבה. אני מרגיש בה כבוד שלא ניתן ללמוד — הוא נולד מהישרדות.
כל חייה הקדישה ללימוד אנגלית. קולה רך, כמעט לוחש, אך כל מילה נושאת משקל. כשמדברת, נוטים קדימה, כאילו מפחדים לפספס משהו חשוב. זיכרונה מדהים: מספיק חצי משפט, והיא כבר יודעת היכן הטעות. לעיתים אני לא מספיק לסיים את הטקסט, והיא רק מרים בעדינות את אצבעה ומראה לי את התיקון בשקט.
כשהיא קוראת את כתביי, היא מסמנת בעיפרון אדום, אך לעולם לא בצורה כואבת — כאילו אומרת: “אתה יכול טוב יותר. אני יודעת.” ואני באמת אסיר תודה, מכל הלב, לא רק מתוך נימוס.
עבור ניק, היא הפכה במהרה ל”סבתא ל”. בתחילה הוא אמר את זה בלחש, בזהירות, כאילו מפחד לתפוס יותר מדי מקום בליבה.
לוריס מעולם לא שינתה את הכללים שלה. לפני מבחנים חשובים, היא אופה לניק עוגות, ומטבח שלה תמיד מלא בריחות מתוקים — ריחות שמעניקים רוגע וביטחון. פעם ניק היה צריך לכתוב מחדש עבודה שלמה, כי בלבל בין “their” ל-“they’re”. הוא כמעט בכה, אך לוריס פשוט חייכה ואמרה: “אין בעיה. נתחיל מהתחלה. הפעם יצליח לך טוב יותר.” כשאני חוזר מהעבודה מאוחר, ניק לעיתים קורא לה בקול, רק כדי שלא תהיה לבד.
בביתנו, היא אינה רק שכנה קשישה. היא עוגן, יציבות, נקודת שקט בעולם שמשתנה מהר מדי.
בערב של יום שלישי הכל התחיל כרגיל. הפסטה רתח על הכיריים — האוכל האהוב על ניק, כי, לדבריו, “אי אפשר להרוס אותו.” הוא ישב ליד השולחן, נער בגרסה רצינית, כאילו היה בתוכנית בישול בטלוויזיה, והגיב לכל טעימה בכובד ראש.
— עוד קצת פרמזן, אדוני? — שאל בנימה חגיגית, למרות שהמנתו כבר הייתה מלאה בגבינה.
— מספיק, שף — צחקתי. — זה כבר קטסטרופה.
הוא צחק, ואז התחיל בהתרגשות לספר על תרגיל מתמטי שלא הצליח לפתור במשך ימים, אך לבסוף הצליח. עיניו ניצצו. באותו רגע, הכל היה בסדר.
ואז צפצף אזעקת השריפה.
בהתחלה לא שמתי לב — בבתי ישן התרחשו אזעקות שווא לעיתים קרובות. אך הצליל לא פסק. הוא הפך חזק יותר, תובעני יותר, כאילו הקירות עצמם צועקים. ואז הרגשתי את ריח העשן: סמיך, מר, נכנס לריאות ומעורר פחד.
— מעיל. נעליים. עכשיו — אמרתי לניק. — אתה תלך ראשון. אחוז במעקה. אל תעצור.
ניק קפא לרגע, ואז החל לזוז. פתחתי את הדלת — העשן כבר נגע בתקרה, לכל עבר שיעול, צרחות, צעדים מהירים.
— מעלית? — שאל.
— מדרגות — עניתי.
המדרגות היו מלאות: ילדים יחפים, מבוגרים בפיג’מות, פנים מלאי פחד. תשעה קומות הם כלום, עד שאתה צריך לרדת בתוך העשן, בין צפצופי הסירנות, מאחוריו של בנך.
— האם איבדנו הכל? — שאל בלחש.
גרוני בער בקומה השביעית, רגליי רעדו בקומה החמישית, וליבי כאילו עומד לקפוץ מהחזה בקומה השלישית.
— אתה בסדר? — הסתובבתי אחורה.
— כן — שיקרתי. — המשך.
בחוץ פגש אותנו אוויר קר. כרעתי ליד ניק.
— הכל בסדר?
הוא הנהן.
— אני צריך למצוא את גברת לוריס — אמרתי.
הוא הבין מיד.
— היא לא תוכל לרדת — אמר בקול רועד.
— אני יודעת. אבל לא אוכל להשאיר אותה.
הוא הביט בי זמן רב, ואז הנהן:
— אחכה.
החזרה הייתה הרבה יותר קשה: חום, עשן, כאוס. בקומה השישית ראיתי את לוריס. ישבה בשלווה בכיסאה, עם התיק על ברכיה, אך הכל היה בעיניה.
— המעליות לא עובדות — לחשה.
— אני אקח אותך — עניתי.
ניסתה להתנגד, אבל כבר החזקתי אותה בידיים. היא הייתה קלה להפליא, כמעט אתירית. ירדנו קומה קומה.
— ניק למטה? — שאלה שוב ושוב.
— הוא מחכה לנו.
זה הספיק. בחוץ, ניק רץ לעברנו.
— סבתא ל! — צעק. — תנשמי לאט!
האש כובתה. הדירות ניצלו, אך המעליות לא עבדו כמה ימים. בתקופה זו, אני עזרתי בכל. ניק המשיך ללמוד איתה.
כמה ימים לאחר מכן בנה הגיע — צעק, האשים. כשהמצב החמיר, קראתי לעזרה. הוא עזב בכעס.
בערב ההוא, לוריס סיפרה לי את האמת: הדירה הייתה רשומה על שמי.
— כי אתה דואג — אמרה. — לא כנטל, אלא כמשפחה.
בערב ההוא אכלנו יחד. אוכל פשוט, צחוק חם. ניק שאל:
— אז עכשיו אנחנו משפחה?
לוריס חייכה:
— אם תבטיח לשאת את כל התיקונים הדקדוקיים שלי לאורך כל חייך.
לפעמים, אלו שקשורים אלינו בדם אינם שם כשאנחנו זקוקים להם ביותר. ולעיתים, שכנים מופיעים בתוך האש. כשאתה מוריד מישהו תשעה קומות במדרגות, אתה לא מציל רק חיים — אתה מכניס אותו למשפחה שלך.
