— סבט, אני לא מבין — רוסלן עצר באמצע המטבח, עם צלחת ביד, כאילו פתאום שכח לאן הוא הולך איתה. — את באמת נוסעת לבד?
סבטלנה עמדה ליד החלון וסגרה את השעון על פרק ידה. בחוץ, מרץ של ירוסלבל נמס לאט: מפלסת שלג דחפה את הבוץ הקפוא אל שפת המדרכה בזעם כבוש, ועל ספסל ליד הכניסה לבניין אישה האכילה חתול רחוב בעצמות עוף מבושלות. הכול היה כמו תמיד. רק היא — לא.
— כן. כרטיס אחד. לבד.
רוסלן הניח את הצלחת. על פניו הופיעה אותה הבעה מוכרת: כשעולם לא מוכן להתנהג לפי התוכנית שלו.
— אמרת שניסע יחד.
— אמרתי: אם תשלם את החלק שלך. לא את הכול. את החלק שלך. היו לך שלושה חודשים.
חיוך קטן חלף על פניה של סבטלנה, אבל בלי חום.
— החלק שלי… — רוסלן צחק במרירות. — גם בבית את מדברת כמו רואת חשבון. את יודעת שעכשיו הכול מבולגן.
— אצלך “עכשיו” לא קיים כבלגן — היא ענתה בשקט. — אצלך זה המצב הרגיל.
האוויר ביניהם נמתח.
רוסלן התקרב, הושיט יד אינסטינקטיבית אל הכתף שלה — פעם המחווה הזו הייתה מסיימת כל ויכוח. עכשיו סבטלנה צעדה צעד אחורה. לא בדרמה. פשוט באופן סופי.
— סבט, מה זה? אני בעלך.
— בדיוק בגלל זה מתיש להסביר לאדם מבוגר את הבסיס של חיים בוגרים.
הטלפון רטט: ליובוב אנטולייבנה. סבטלנה הסתכלה ודחתה את השיחה.
ויצאה. בשקט. בלי טריקת דלת.
במפעל לעיבוד בשר סבטלנה הייתה רואת החשבון הראשית. שם פחדו ממנה — וגם כיבדו אותה. היא חשבה במספרים, לא בתירוצים. ידעה מתי מנפחים חשבונות ומתי החלטה מתחבאת מאחורי “מצב משפחתי”.
בבית, במשך זמן רב, לא רצתה לראות את אותו הדבר.
היא הכירה את רוסלן במסיבת יום הולדת של קולגה. היא הייתה בת 32, הוא בן 31. רוסלן היה קליל, קשוב, תמיד הופיע לידה “במקרה” — מביא כוס, אומר בדיחה, מביא קפה.
אחרי חצי שנה כבר קרא לדירה שלה “הדירה שלנו”, כאילו כך היה תמיד.
בהתחלה זה אפילו הרגיש נעים.
ואז זה הפך לשגרה.
חשבונות שנשכחו. עבודה שנדחתה. “עכשיו תקופה קשה”. ותמיד רעיון חדש, התחלה חדשה, הסבר חדש.
המשפחה נכנסה ביניהם לאט. קודם “קצת עזרה”. אחר כך “עד שיסתדר”. ובסוף — ציפייה.
סבטלנה שילמה. בהתחלה מתוך נימוס. אחר כך מתוך הרגל. ולבסוף מתוך פחד להיראות אנוכית.
בערב השולחן היה ערוך.
שום, בשר צלוי, יותר מדי דאגה.
רוסלן ישב בחולצה לבנה, כאילו הם משחקים חג.
— אל תהפכו את זה למלחמה — אמר בשקט.
— אז בוא נדבר — ענתה סבטלנה.
הוא מזג לה יין. מחווה נדירה. מאוחרת מדי.
— את עייפה — התחיל רוסלן. — אולי באמת דחיתי יותר מדי את העבודה, אבל… אני לא רוצה ללכת לכל מקום. לא למקום משפיל.
סבטלנה הניחה את המזלג לאט.
— ולי מותר לחיות במקום משפיל?
שתיקה.
ואז היא אמרה — בשקט, אבל בלי דרך חזרה:
— כשאחותך שולחת מספר חשבון בלי לשאול. כשאמא שלך מדברת על הדירה שלי כאילו היא כבר חצי שלה. כשאבא שלך אומר ש“לפחות איתך לא צריך לדאוג”. ואתה שותק. זה היה בסדר?
רוסלן הסיט את הצלחת.
— גם את נתת כסף. אף אחד לא הכריח אותך.
— בדיוק בגלל זה אני מפסיקה.
היא קמה. ניגשה לחלון.
בחוץ החשיך.
על השולחן היא הניחה מסמכים.
חשבונות. העברות. רשימות. שמות.
רוסלן עבר עליהם.
— את ניהלת את זה עליי?
— ניהלתי את זה על עצמי. כדי סוף סוף לראות מה קורה.
— כאילו הייתי ספק?
סבטלנה חייכה.
— ספקים לפחות חותמים על חוזים.
רוסלן היכה באגרוף על השולחן. הכוס רעדה.
— מחר את נוסעת — אמרה סבטלנה בשלווה. — גם אני.
— זו הדירה שלי!
— לא. זו הדירה שלי.
המשפט היה פשוט. וסופי.
הטלפון שוב צלצל. ליובוב אנטולייבנה.
סבטלנה שמה על רמקול.
— סבטוצ’קה, תמרה מחכה לכסף…
— אני לא מעבירה יותר כסף. לא לה ולא לאף אחד.
— אבל אנחנו משפחה!
— זרים מבקשים פחות — אמרה סבטלנה וניתקה.
רוסלן עזב בסוף.
לא הייתה סצנה. רק תנועות, קופסאות, שתיקה.
הדלת נסגרה בלי קול.
בטורקיה סבטלנה כמעט לא דיברה בימים הראשונים.
ואז קנתה שמלה שמעולם לא הייתה קונה כ“שימושית”.
ביום השלישי הגישה בקשה לגירושין.
כשחזרה, המנעול כבר היה אחר.
אביה חיכה לה בשדה התעופה.
— את מחזיקה מעמד? — שאל.
— כן — אמרה סבטלנה.
ולראשונה זה לא נשמע כמו תשובה. אלא כמו מצב.
חודש אחרי זה היא ראתה את רוסלן ליד חנות.
הוא עבד כשליח.
הוא הניף יד. חייך.
אבל החיוך לא הגיע לשום מקום.
— אני עובד — אמר. — סוף סוף.
— טוב.
— אולי אם כל זה לא היה קורה…
סבטלנה הביטה בו.
— אל תטיל עליי אחריות למה שדחית.
שתיקה.
— השתנית — אמר בשקט.
— לא — ענתה סבטלנה. — פשוט בפעם הראשונה אני לא חיה בשביל אחרים.
חודש אחר כך קנתה כרטיס לקאזאן.
לבד.
ובפעם הראשונה — לא הייתה צריכה להסביר כלום.
