– את נדייז’דה אילייניצ’נה? המתרגמת?
ארטיום עמד בפתח הדלת והתבונן באישה מכף רגל ועד ראש. הוא לא מיהר. מבטו עבר באיטיות על החליפה האפורה, על המשקפיים בעלי המסגרת הדקה, ולבסוף נעצר על התיק מעט השחוק שנדייז’דה נשאה איתה במשך כמה שנים.
הבעת פניו אמרה הכול.
הוא התאכזב.
– כן, ענתה נדייז’דה בשלווה והושיטה לו את ידה. – הגעתי בהתאם לחוזה עבור היום.
אבל ארטיום לא לחץ את ידה.
תחילה הביט בשעונו, ואז חזר להביט בה.
– בואי. אין לנו הרבה זמן. המשלחת תגיע בעוד ארבעים דקות.
נדייז’דה הלכה אחריו בשתיקה.
אולם האירועים של המלון נראה כאילו נלקח ישירות משער של מגזין עסקים יוקרתי. תחת אורן של נברשות ענקיות נצצו כוסות קריסטל, ועל המפות הלבנות כשלג כל כלי האוכל הונחו בדיוק מושלם. וילונות כבדים כיסו את הקירות, ובאוויר התערבבו ריח של בושם יקר וניחוח של פרחים טריים.
במרכז האולם ניצב השולחן הראשי.
ערוך לשנים עשר אנשים.
כל מקום כבר נקבע מראש.
כרטיסי שמות, דגלים, תיקיות, הערות.
שם ישב פיוטר אנדרייביץ’ ליקוב, מנהל החברה. לצדו ישב ראש המשלחת הערבית, השייח’, וכן אנשי עסקים ומנהלים משתי המדינות.
וכמובן, המתרגמת.
בפגישה ברמה כזאת, מתרגמת לא רק העבירה מילים.
היא הייתה הגשר בין שתי תרבויות.
ביטוי שנבחר בצורה לא נכונה יכול היה לגרום לאי-הבנה. הדגשה שגויה יכולה הייתה אפילו לסכן הסכם בשווי מיליוני דולרים.
נדייז’דה בדיוק חשבה שאולי יובילו אותה אל השולחן הראשי, כאשר ארטיום חלף לידו.
הוא המשיך ללכת.
עבר ליד שולחנות החברות השותפות.
עבר ליד המקומות שיועדו לעיתונאים.
ואז הוביל אותה אל קצה האולם.
ליד דלת המטבח.
– כאן יהיה המקום שלך, אמר והצביע על כיסא.
הכיסא היה תקוע בין נהג בחליפה שחורה אלגנטית לבין מתאמת צעירה.
כמה שניות עמדה נדייז’דה ורק הביטה במקום.
ואז הרימה באיטיות את עיניה.
– אתה בטוח שאני אמורה לשבת כאן?
ארטיום כבר בדק את הטלפון שלו.
– כן.
– אני מתרגמת, לא עובדת שירות.
האיש משך בכתפיו.
– יש לנו מתרגמת משלנו. את רק גיבוי. אם תהיה בעיה, נקרא לך.
לאחר מכן הסתובב והלך.
נדייז’דה התיישבה בשקט.
לצדה, הנהג אכל מנות קטנות של סלמון, כאילו המצב כלל לא הפריע לו. המתאמת נתנה הוראות דרך האוזנייה שלה, ומהמטבח עלה ריח של בצל מטוגן ותבלינים.
היא ישבה בצד של אחת מפגישות העסקים החשובות בעולם.
בלתי נראית.
למרות שעבדה כמתרגמת במשך עשרים וחמש שנים.
במהלך עשרים וחמש השנים האלה למדה נדייז’דה שהערך הגדול ביותר אינו תמיד הדבר שאנשים מבחינים בו במבט ראשון.
היא החלה את הקריירה שלה בגיל עשרים ושבע, בשנת 1991. באותה תקופה ידיעת השפה הערבית נחשבה למיומנות נדירה ומיוחדת. היא לא למדה רק את השפה היומיומית. היא למדה ערבית קלאסית. ספרות. שירה. הקשרים היסטוריים ודיפלומטיים.
היא ידעה שמאחורי מילה אחת בלבד יכולים להסתתר מאות שנים של תרבות.
היא השתתפה ביותר ממאתיים משא ומתן ברמה גבוהה.
היא חיה שלוש שנים בקהיר.
שנתיים בריאד.
היא הסכימה לעבוד תמורת עשרת אלפים רובלים.
לא מפני שזה היה הערך שלה.
אלא מפני שבינואר לא קיבלה אפילו עבודה אחת במשך שלושה שבועות.
והחשבונות לא חיכו.
נדייז’דה פתחה את התיק הישן שלה והוציאה את הספר האהוב עליה.
כרך מיצירותיו של אל-מותנבי.
בין הדפים המצהיבים הסתתר סימנייה ישנה. זיכרון מתקופה שבה לאף אחד לא היה עולה בדעתו להטיל ספק בידע שלה.
היא החלה לקרוא.
כמה שולחנות משם, אישה צעירה תרגלתה את התרגום שלה.
אלינה הייתה בת עשרים ושש. היא לבשה שמלה אלגנטית בצבע שנהב, נעלי עקב ואיפור מושלם. בטאבלט שלה היא עברה על מונחים עסקיים וחזרה בשקט על המשפטים.
– ארטיום! קראה אחריו. – מה בדיוק המשמעות של “מושארקה”?
האיש אפילו לא עצר.
– זה לא חשוב. תתרגמי לפי ההקשר.
אלינה הנהנה.
אבל נדייז’דה הורידה את הספר.
מושארקה לא פירושו פשוט שותפות.
זה היה אחד המושגים החשובים ביותר במימון האסלאמי.
בעלות משותפת.
רווח משותף.
הפסד משותף.
מילה אחת שיכולה הייתה לשנות לחלוטין את משמעותו של חוזה.
מילה אחת שיכולה הייתה לקבוע אם ליד שולחן המשא ומתן ייוולד אמון או שתיווצר אי-הבנה.
אבל איש לא שאל אותה.
איש לא רצה לשמוע את דעתה.
נדייז’דה סגרה את הספר והתבוננה בשקט באולם.
היא ראתה אנשים בטוחים בעצמם, שהאמינו שהם מוכנים לכל דבר.
היא ראתה אנשים ששפטו לפי מראה חיצוני ולא לפי ידע.
ונזכרה במשפט ישן ששמעה פעם בקהיר:
“מי שרואה רק את פני השטח, עלול בקלות ללכת לאיבוד בעומק.”
נדייז’דה ידעה שהרגע שבו יזדקקו לה יגיע בקרוב.
כי המצב המסוכן ביותר אינו כאשר מישהו עושה טעות.
אלא כאשר כולם כל כך בטוחים שהם צודקים, שאף אחד כבר לא מבחין בטעות.
