הבוקר התחיל כמו כל בוקר אחר — שקט, רגיל, בלי שום אירוע יוצא דופן. אבל ברגע שאשתי נכנסה למטבח, חיוורת וברורה נרגשת, הכל השתנה בבת אחת.
– תקשיב — אמרה בקול נמוך — אני שומעת קולות מוזרים מהאוטו. משהו כמו… טיק-טק.
קימטתי את מצחי.
– טיק-טק? את בטוחה? אתמול הכל היה בסדר.
– כן, בדיוק ככה — התעקשה, מקמטת את הגבות. — הדלקתי את המנוע, נסעתי קצת, והאוטו עבד כרגיל… אבל משהו בפנים הקליק. כאילו… פעימה מכנית קטנה.
התיאור הזה העכיר אותי.
חטפתי את הז’קט ויצאתי לבדוק.
האוויר של הבוקר היה קר, עומד, כמעט לא טבעי בשקט שלו.
קודם כל פתחתי את המכסה. המנוע נקי, כל הכבלים במקום, כלום לא רופף, כלום לא חשוד.
לאחר מכן התכופפתי לבדוק את הצמיגים — כולם שלמים, רגילים.
פתחתי את תא המטען — ריק.
לרגע חשבתי שאולי היא דמיינה… אולי זה כלום.
אבל משהו בתוכי אילץ אותי לבדוק מתחת לאוטו.
שכבתי על האספלט הקשה, הקרירות חדרה דרך הבגדים. הדלקתי את הפנס של הטלפון והכנסתי את האור מתחת לרכב… ואז עצר לי את הנשימה.
שם, מחובר לחלק התחתון של האוטו עם סרט חשמלי שחור, היה קופסה קטנה.
פשוטה. שחורה. בלי שום סימנים.
אבל ברורה למדי.
מעקב GPS.
נסוגתי כל כך מהר שכמעט פגעתי בראשי.
מאיפה זה הגיע? מי שם את זה כאן?
ידיי רעדו כשתקשרתי לאשתי.
– ידעת שיש לנו מתחת לרכב מעקב?
קולה התפוצץ ברמקול:
– מה?! מעקב? על מה את/אתה מדבר?! אני לא התקנתי שום דבר!
הבהלה שלה רק החריפה את שלי.
חזרתי בזהירות מתחת לרכב, הסרתי את המכשיר והחזקתי אותו ביד.
זה היה קטן — קטן מדי. אנטנה בלטה מהצד, כמעט כאילו היא מצביעה עליי.
גל קר עבר דרכי.
מישהו עקב אחרינו.
לא היססתי. נסעתי ישר לתחנת המשטרה, כשהמתקן יושב על מושב הנוסע כמו פצצה מתקתקת.
בפנים, התקרבתי לשוטר בתור והנחתי את המכשיר על הדלפק.
– מצאתי את זה מתחת לרכב שלי — אמרתי, מנסה לייצב את קולי. — מה זה? מי יכול היה לשים את זה כאן?
השוטר לקח את זה, הסתובב לאט ובדק, ואז הנהן.
– זה מעקב GPS. איפה בדיוק מצאת אותו?
– מתחת — עניתי. — מחובר לשלדה עם סרט.
הוא הביט בשוטר אחר. הם החליפו מבט — לא מופתעים, לא מבולבלים… אבל מודאגים.
לאחר מכן הוא נשף והתכופף לעברי.
– הייתה לנו מקרה כזה לאחרונה — התחיל — נראה שאתה לא הראשון.
רעידות עברו בגבי.
– למה אתה מתכוון? מי עושה את זה?
השוטר שפשף את מצחו, כאילו שוקל אם לספר לי את האמת כולה.
– ראה — התחיל — המוסך שבו ביקרת… למעשה, זה לא סתם מוסך רגיל. כן, הם עושים תיקונים, מחליפים שמנים, עבודות בסיסיות… אבל מאחורי הקלעים, הבעלים נמצא במעקב שלנו כבר חודשים.
בלעתי רוק.
– במעקב? למה?
– כי הם בוחרים לקוחות עם רכבים טובים — אמר השוטר. — הם מתקינים מעקבים בלי שאף אחד ישים לב. אחר כך הם עוקבים איפה הרכב עומד בלילה. כשהם מכירים את השגרה… הם גונבים את הרכב.
בטן שלי התרוקנה.
– אז אם לא הייתי מוצא את זה…
הוא הנהן בשקט.
– הרכב שלך כנראה היה נעלם עד סוף השבוע. אולי אפילו הלילה. הגעת בזמן.
לפתע האוויר הרגיש כבד, כאילו מישהו הגדיל את כוח הכבידה בחדר.
תקשרתי לאשתי.
– את זוכרת לאן לקחת את הרכב אתמול? — שאלתי.
היא היססה.
– כן… אבל חשבתי שזה סתם תחנת דלק רגילה. המחירים נראו רגילים, המקום היה נקי…
עצמתי עיניים.
– היזהרי — אמרתי בשקט. — הם שם את המעקב.
השיחה נותרה בשקט — שקט שמפעיל לחץ עד לעור התוף.
