כמעט שלושה שבועות חלפו מאז שהוא הלך. הימים הראשונים היו כאילו הזמן קפא, כאילו האוויר עצמו בעולם החזיק את נשימתו, לא ידע איך להמשיך בלעדיו. ביום התשיעי נערכה טקס זיכרון שקט, אך ריק: צעיפי שחור, תפילות חרישיות, מילים שנפלו ללא הד, וכלום לא הצליח למלא את הריק שהותיר.
הדירה, שנוקתה בקפידה עד שהשתקפה באור השמש, נראתה עכשיו זרה. קרה. חסרת חיים. כאילו כל מה שהיה בה — הקירות, הרהיטים, הרצפה — עזב את החיים שהיו מלאים בנוכחותו של סטפאן. נשאר שם פצע בלתי נראה וחשוך, שאף דבר לא כיסה.
אולג ואשתו, סווטה, נכנסו בשקט. הם לא באו רק לביקור; הם ידעו כי האבל שובר את האדם לאט, במרמה, ושזקוק לחברה.
– אמא… איך את מרגישה? – שאלה סווטה כשהניחה את שקיות הקניות על השולחן.
קטרינה איבנובנה רק משכה בכתפיה. איך הייתה יכולה להרגיש אחרת? היא חיה ארבעים שנה עם אדם אחד, ועכשיו… כלום. אפילו השתיקה שלו, הנשימה שלו, המורכבות הקטנה שלו, הצעדים המוכרים במסדרון — כולם נעלמו. סטפאן. סטפאן פטרוביץ’ שלה, שקט ומכונס תמיד.
– אמא… אולי כדאי שנתחיל לעבור על הדברים שלו – אמר אולג בזהירות, מביט ברצפה. – אני יודע שזה קשה… אבל ארבעים הימים יעברו מהר.
הם התחילו בארון. החליפות הקפדניות מקופלות, מכנסי העבודה הבלויים, הסוודרים הקשים — כולם יצאו החוצה בזה אחר זה. לכל פריט היה אותו ריח: בית, נאפטלין והפשטות השלווה שהכירה במשך עשורים.
קטרינה מיינו באופן מכני: לתרומה, לבית הקיץ, לפח… ואז אולג הזיז את המיטה ושמע צליל מתכתי. הוא שלף ארגז ברזל כבד וישן. חלוד, מלא אבק.
– מה זה? – שאל אולג, מנסה להרים אותו.
– אה… שום דבר מיוחד – אמרה קטרינה, מסיטה את מבטה. – כלי עבודה ישנים. שאריות מהמפעל או מהצבא… “אל תיגעי, קטיושקה” – תמיד אמר. – “הכל אבק וחסר ערך.”
אבל המנעול היה עבה וחזק; לא כזה שמניחים סתם.
– איפה המפתח? – שאל אולג.
– אין לי מושג… הוא תמיד היה איתו במחזיק המפתחות.
אולג יצא למסדרון וחזר עם ארגז כלי עבודה. לאחר מספר דקות של קולות מתכת, המנעול נפתח עם קליק חרישי, והארגז נחשף. הדבר הראשון שהכה בהם היה הריח.
זה לא היה אבק. לא עובש. ריח חזק, זר, מטריד — הזכיר בושם זול, עור ישן ושמן כלי ירי בו זמנית. סווטה כיסתה את פיה בידיה וקטרינה התקרבה יותר.
על גבי הארגז היה חבילה קשורה בקפידה של ניירות. מתחתיה, ערימות כסף, קשורות בגומיות — כמות עצומה. מטרידה.
– אמא… כמה כסף זה? – שאל אולג בחוסר אמון. – ואיך לא ידעת? עם שכר של עובד רגיל? זה מספיק לדירה שלמה…
אולג גילה סודות נוספים: דרכונים מזויפים, שמות שונים — יגורוב יגור ניקולייביץ’, סיניטין פאבל אנדרייביץ’… זהות מזויפת מלאה. סווטה לחשה:
– אמא… אדם רגיל לא שומר דברים כאלה.
אבל הגרוע ביותר היה בתחתית. בתחתית הארגז היה מחברת עור שחורה וקבוצת מכתבים ישנים ומצהיבים. קטרינה לקחה אחד המכתבים לידיה: כתב יד נשי, אותיות גדולות ומטות. “אהובי, יגור…” יגור. לא סטפאן. יגור, חייו האחרים של בעלה.
בתמונה, בעלה — או בעצם יגור — חייך בשמחה לצד אישה שקטרינה מעולם לא ראתה וילד בן כעשר. פני הילד… היו כמו צעירותו של סטפאן.
אולג הלך חיוור:
– אמא… זו משפחה אחרת? חיים אחרים?
פתאום, העולם הפך לפחות צבעוני, קר ואחר. כל הסודות, המסמכים המזויפים והכסף החבוי חשפו עבר לא מוכר ומאשים.
– אמא, זה פשע… מסמכים מזויפים, כסף מלוכלך! חייבים ללכת למשטרה!
קטרינה השיבה בשקט אך בנחישות:
– לא. הוא מת… ואני לא רוצה שזה יהיה המורשת שלו.
אולג יצא כועס. קטרינה נשארה לשבת ליד הארגז שעות, עד שהסקרנות החלה להחליף את הזעזוע והאבל. היא חייבת לראות את האישה ההיא. את החיים האחרים.
למחרת בבוקר, היא יצאה לדרך. הרעש המונוטוני של האוטובוס החביא את מחשבותיה. מטרה אחת בלבד הייתה לנגד עיניה: היא חייבת ללכת.
בדירה שקטה בקומה השלישית של בניין בן חמישה קומות היא צלצלה בדלת. אישה עייפה, אך בעלת עיניים יפות, פתחה. כשהיא שמעה את השם… קפאה.
– את… אשתו?
– כן — אמרה קטרינה. — והוא הכיר אותה כייגור.
בחדר הכניסה תלויים היו תמונות משפחתיות. בעלה, מחייך, מחבק, חי חיים שמעולם לא חלק עם קטרינה. הילד… אותו מבט, אותן תנועות.
קטרינה הרגישה כאילו נכנסה לחיים זרים. חיים שבהם בעלה שלה היה מאושר. ובחיים האלה… היא מעולם לא התקיימה.
