„קטיושה… אפילו רק להציץ לרגע. אף פעם לא הייתי שם. אני אפילו לא יודעת לומר כמה שנים עברו… קחו אותי אתכם, בבקשה. אני לא אפריע. אשב בשקט בפינה ואפתור תשבצים.”
היא לא דרשה. לא היה בקולה שום נזיפה. הוא היה כמעט ילדותי באופן מוזר, כאילו כל כוחו של חיים ארוכים נסוג ממנה פתאום. היא עמדה מולי מרוסקת על ידי הזמן, ובכל זאת עיניה היו כבדות יותר מכל מה שהכרתי אי פעם. כאילו נשאו את משקלן של שנים שלא נאמרו, של שתיקות שמעולם לא הפכו למילים.
היא שילבה את ידיה על החזה. מבטה ננעץ בי — גם מתחנן וגם רועד. כל שנייה שבה הבטתי בה שחררה משהו בתוכי, ובו בזמן הידקה משהו אחר במקום אחר. תערובת מוזרה של רחמים וגירוי, שלא ניתן היה להפריד ביניהם.
אני וז’ניה עבדנו חודשים כדי לממן את החופשה הזו. שישה חודשים ללא הפסקה, ללא מנוחה, כאילו החיים עצמם הם מותרות רחוקות. הדבר היחיד שהניע אותנו היה הדימוי: אנחנו שתינו, הים, יין, שקט. בריחה קטנה מכל מה שלחץ עלינו עד אז.
ועכשיו… היא הייתה שם.
אמא שלי.
עם הפחדים שלה, ההרגלים שלה, אותו “קחי כובע, תישרפי בשמש” נצחי, וההרגל העיקש שלה להניח הכול בצד, כאילו העולם עלול לקרוס בכל רגע.
“ז’ניה… אנחנו לא מפלצות” — לחשתי בלילה, כשכבר ישנה בחדר הסמוך. “אין לה כסף. אולי היא כבר לא תראה את הים לעולם.”
ז’ניה נאנחה.
“קטיה, זה כבר לא חופשה. זה מבצע הישרדות משפחתי.”
ובכל זאת הסכמנו.
הזמנו חדר גדול יותר. שני מרחבים, לא מתוך נוחות אלא מתוך מרחק. כדי שנוכל לפעמים לנשום בלי נוכחות זה של זה.
המסע התחיל עוד לפני היציאה.
אמא שלי עטפה את המזוודה בניילון נצמד, כאילו היא מגנה עליה מפני זוהמת העולם.
“חדש, גרמני” — אמרה בגאווה.
בשדה התעופה דאגה לגבי הקורוולול, שאלה אם מותר לה לקחת, ואז דחפה לבידה של ז’ניה ביצים קשות.
“תאכלי עכשיו, אחרת זה יתקלקל” — התעקשה.
ז’ניה לא אמרה דבר. ואני הרגשתי איך הסבלנות שלי נסדקת לאיטה, בשקט.
במלון היא ספרה את המגבות. כששמעה את המחיר, היא החווירה.
“זה… הפנסיה שלי לשני חודשים” — לחשה. “אני יכולה לישון על הרצפה.”
משהו עקץ בי מבפנים. לא רחמים. אשמה.
בערב הלכנו למסעדה יקרה ליד הים. מפות לבנות, מוזיקה, כוסות נוצצות. רציתי משהו יפה. משהו מושלם.
אמא שלי הגיעה בשמלה ישנה, עם ריח נפטלין, ותיק בד דהוי ביד.
“אמא, תשאירי את זה בחדר” — אמרתי בשקט.
“אני צריכה אותו” — ענתה בפשטות.
היא ישבה בקצה הכיסא, כאילו פחדה שאינה זכאית למקום. כאילו בטעות נכנסה לחיים שאינם שלה.
ז’ניה הזמינה. אני הסתכלתי על הים, מנסה לשמוח. אבל נוכחותה של אמא שלי הרסה הכול, כאילו שכבת זמן אחרת נפרשה על הרגע.
ואז היא דחפה את הצלחת הצידה.
“אני רוצה להראות לכם משהו” — אמרה.
היא הוציאה אלבום ישן. כבד, שחוק, עם קטיפה אדומה דהויה. הניחה אותו על השולחן כאילו היה חפץ קדוש.
פתחה אותו.
אישה צעירה על חוף הים. מחייכת. חיה. זרה ובו בזמן מוכרת.
“זו אני” — אמרה. “1979.”
היא דפדפה. גבר צעיר לידה. מלא חיים.
“זה אבא שלך.”
העולם סביבי נעצר.
“למה עכשיו?” — לחשתי. “למה את עושה לי את זה?”
“אני לא עושה כלום” — ענתה. “רק אומרת את האמת.”
והוציאה מסמכים. אישורים ישנים, ניירות דהויים.
“היית חולה” — אמרה. “מאוד. ולא היה כסף.”
קולה לא רעד.
“הוא מכר הכול. נסע צפונה לעבוד כדי להציל אותך.”
לא הצלחתי לנשום.
“ואז?”
אמא שלי הורידה את הראש.
“הוא לא חזר. אבל שלח כסף עד הסוף.”
הדמעות הקדימו את המחשבות שלי.
כל מה שהאמנתי בו התפרק.
ושם, במסעדה זרה, הים המשיך לגלוש באדישות. ואנחנו ישבנו שקועים באמת שנקברה עשרות שנים.
ולראשונה — לא היו תפקידים.
רק אנשים.
