בליל החתונה, החותן שלי פתאום סגר את הדלת, ומכף ידו הוציא שמונה מאות אלף פורינט, והגיש לי אותן ביד, אומר רק:
– קחי את הכסף, תחליפי בגדים, וצאי בדלת האחורית. עכשיו, מיד.
– לאסלו… מה קורה? – שאלתי, קולי רועד, ומחשבותי סערו.
– אין זמן להסברים. רצי, ילדה, רצי – השיב, בקולו הייתה תערובת של פחד ודחיפות שגרמה לי לאבד את נשימתי.
– הם כבר כאן – אמר, ומילותיו פגעו בי כמציאות קרה וחסרת רחמים. מי? לא ידעתי, אך צייתתי. הציות שלי הציל את חיי.
האורחים האחרונים יצאו רק סביב חצות. בחדר השינה בקומה השנייה נשארתי סוף סוף לבד, וישבתי על קצה המיטה. רגליי הרגישו כבדות כעופרת אחרי שמונה שעות בעקבים; כל שריר מתוח, כל חלקי הגוף מותש. למטה, תמאש עדיין ליווה את הקרובים החוצה; צחוק ושיחות חלשות הגיעו אלי עמומים, דלתות נסגרו, כוסות צלצלו, כאילו הייתי בעולם אחר.
שמלת הכלה רקומה בחרוזים פרשה על הכיסא, כענן לבן. אני כבר לבשתי חלוק משי, והמראה הישנה של שולחן האיפור החזירה תמונה מטושטשת, דהויה. הסתכלתי על פניי, מנסה להבין שכל זה עכשיו הוא חיי: הבית ליד סגד, חתונה למאה אורחים, טבעת זהב על האצבע.
קול המנעול גרם לי להסתובב, מחייכת – הייתי בטוחה שזה תמאש. אבל בדלת לא עמד הוא, אלא חותני. לאסלו קיראלי, בן שישים ושתיים, קומה נמוכה, מבנה רחב, עם קווצות שיער אפורות וידיים חזקות, אדם שזכה להכיר רק עבודה לאורך כל חייו.
הוא סובב את המפתח מבפנים. באופן אינסטינקטיבי אחזתי בחלוק והדקתי אותו אל חזהי.
– לאסלו… מה קרה?
לא ענה מיד. התקרב לשולחן ליד החלון והטיל עליו חבילת כסף עבה. עוד אחת. עוד ועוד. שמונה חבילות נערמו זו על זו, מבולגנות, כאילו עצמן נושאות איום. רק אז הסתובב אלי, ומבטו חדר אותי, וגרם לי צמרמורת לאורך עמוד השדרה.
– תתלבשי – אמר בקול שקט אך נחרץ, ללא אפשרות לערעור. – ג’ינס, מעיל, נעלי ספורט. בתחתית הארון. מהר.
– אני לא מבינה…
– אין זמן – הביט לרגע בחצר האפלה. – קחי את הכסף. המסמכים שלך בתיק הבד על הכיסא. תצאי בדלת האחורית, דרך הגינה, עד השער המרוחק. שם מישהו מחכה לך.
בחוץ נשמעו רעשים: חצץ שנרמס בגלגלים, רעמים עמוקים של אופנועים. זה לא רכב אחד, אלא כמה. לסתו התקשתה, והוא עצר לרגע.
– מי אלה? איפה תמאש? – קולו רועד.
– רצי, ילדה – אמר, ומילותיו פגעו בי במשקל כזה, שהשאלה נתקעה בגרוני. – הם כבר הגיעו. אם לא תעשי מה שאני אומר, הלילה הזה תמותי בבית הזה. את סומכת עלי?
הבטתי בעיניו. אותו גוון אפור בהיר כמו של תמאש, עם ורידים אדומים, אך שם היה פחד שעולה על שלי.
– לא עבורי… עבורך אני סומכת – לחשתי, ואז התקדמתי אל הארון.
הג’ינס התאים בדיוק, המעיל גדול מדי, כאילו שייך לגבר זר, אך לא התעניינתי. נעלתי נעליים, בלי להטריד את עצמי בקשרי השרוכים, החזקתי את התיק על הכתף ומצאתי דרכון וכמה מסמכים.
– ואתה? אני נשארת כאן?
החותן הביט למסדרון.
– בואי אחריי. בשקט.
ירדנו במדרגות השירות, בריח הח apples והעץ הישן התמזג בחדר האפלה. לאסלו הזיז את השקיות עם תפוחי האדמה ופתח דלת נמוכה. מעבר לה, קווי החממה והחלקות נראו באפלת אוגוסט.
– לך ישר. אל תסטי מהדרך. מאחורי הגדר יש דרך עפר, שם מישהו יחכה לך עם רכב. שמו אימרה קלמן. הוא ייקח אותך למקום בטוח.
– לאסלו… מה קורה כאן? מי האנשים האלה? איפה בעלי?
החותן אחז ביד שלי ביד קצרה ונחושה.
– אל תסתכלי אחורה. אל תעצרי. רצי! – ודחף אותי אל החשכה.
רצתי בין חלקות העגבניות, מעדתי על יתדות וחבלים, הטל נגע בקרסולי. ריח האדמה השחורה והשמיר מילא את ריאותי. במקום כלב נבח, דלתות נסגרו, קולות זרים נשמעו מהבית. לא הסתובבתי אחורה.
הגעתי לשער, מצאתי את המנעול, משכתי וברחתי אל דרך העפר, מוקפת משני הצדדים בשדות חמניות כהות. נראה כאילו הלילה עצמו עוקב אחריי.
כעשרות מטרים רחוק יותר עמד רכב ניבה, האורות כבויים. לידו, גבר נמוך ורחב בנה, מעשן סיגריה, פנים פשוטות שקל לשכוח.
– נורה ארדלי? – שאל. – כן? עלי לעלות במהירות.
ישבתי במושב הנוסעת, הדלת נטרקה והרכב יצא לדרך. אימרה קלמן נהג ביד בטוחה, בלי אורות, כאילו כל פנייה חקוקה בזיכרונו. כשהבטתי לאחור, ראיתי את האורות בבית נדלקים חדר אחרי חדר, קומה אחרי קומה, רכבים נוספים מגיעים אל השער עם פנסים עוצמתיים.
– אל תסתכלי – אמר, מבלי להביט בי. – זה לא יעזור, רק תתעצבלי.
– מי הם אלה?
– אנשים רעים.
– אני כבר הבנתי! – פרצתי. – יש לי זכות לדעת מאיזה סכנה אני בורחת בליל חתונתי!
אימרה שתק, ואז הדליק את האורות כשהגענו לאספלט.
– מי שיודע יותר מדי, בסכנה. כך אמר לאסלו קיראלי. תפקידי להבטיח שתגיעי בשלום. השאר לא ענייני.
חזק אחזתי את התיק על ברכי, מביטה בעמודים המהבהבים, מנסה לעכל שלפני כמה שעות כולם צעקו «נשיקה!», ועכשיו אני יושבת ליד אדם זר, ולא יודעת אם בעלי בכלל חי.
עצרנו בכפר נטוש. כעשרה בתים, גגות קרסו, חלונות סגורים בקורות. רק בבית אחד נצנץ אור צהוב חיוור.
– מרגיט מייזארוש מחכה לך – אמר אימרה. – אני נשאר כאן.
האישה שפתח את הדלת הייתה רחבה, עם ידיים עובדות, פנים מקומטות אך עיניים חיות.
– בואי פנימה, יקירתי – אמרה. – שתי קצת תה חם, את חיוורת מאוד.
בפנים, ריח העשן מהתנור ועשבי תיבול מיובשים מילא את החדר. התנור תפס חצי מהחדר; על השולחן תה רותח ועוגות טריות.
– אני לא רעבה – אמרתי.
– תאכלי, תצטרכי כוח – אמרה, וצייתתי, כמעט בלי להרגיש את הטעם. פתאום פרצתי בבכי שקט ומכוער, המזיק את האיפור שלי.
– אני לא מבינה… למה אני כאן? למה החותן שלי שלח אותי? איפה תמאש?
– הוא עשה זאת כדי להציל אותך – ענתה מרגיט בלחש. – אני לא יודעת יותר, ואת גם לא צריכה לדעת. הלילה תישני כאן, מחר נמשיך.
– לאן?
– למקום יותר בטוח.
הסתובבתי במיטה הצרה חסרת שינה, מאזינה לטריק-טק של השעון, לחריקה ברצפה, לרשרוש עכבר. חשבתי על תמאש: ידיו, צחוקו, איך לחש «אשתי». האם הוא יודע שנעלמתי? מחפש אותי? או שהכל היה מלכודת?
לקראת שחר נרדם, התעוררתי ממגע של מרגיט.
– קומי, חייבים ללכת.
עשרים קילומטרים מהכפר לקחו אותי לבית ציידים: בית גושי עץ באמצע קרחת יער, עם באר וצבר עצים.
– אם ישאלו, באת מדברצן, את האחיינית שלי – אמרה מרגיט. – הבנת?
– כן.
אז אימרה דיבר:
– כל מי שעוזר, הם אנשים של לאסלו קיראלי. פעם הוא עזר להם, עכשיו הם מחזירים טובה.
– למה? כמעט שלא הכיר אותי – שאלתי.
– הוא אמר שאת הדבר הטוב הראשון בחייו של בנו מזה שנים רבות. והוא אהב אותך מאוד – אמר עייף.
הורדתי עיניים. גדלתי בבית יתומים, במשפחות אומנה, מעולם לא באמת הייתי שלהם. ועכשיו מישהו סיכן הכל בשבילי.
והשני…
המחשבה נקטעה כשאור הבוקר החל לחלחל דרך החלון. עדיין לא חשדתי שזה רק ההתחלה.
