לנה תמיד חשבה שיש לה עצבים מברזל. עשר שנים ברעש של מערכת העיתון לימדו אותה: צלצול הטלפון לא מפחיד אותה, שמועות לא מערערות אותה וסנדוויצ’ים של זרים לא מפחידים אותה. אבל רעש ברקע זה דבר אחד, וממש שונה כשאותו רעש מגיע לבית שלך עם מזוודה ומבט החלטי שאומר: “מעכשיו אנחנו גרים יחד.”
בערב, קיריל התקרב לכאורה בזהירות, אבל מאחורי קולו ניכרה הנחישות המוכרת, פקודה שהוסתרה מתחת למעטה של מנומסות.
— לנה, לא אכפת לך אם אמא שלי תישאר קצת אצלנו? — אמר בעדינות, אבל בעיניו כבר היה התוכנית: תאריך, שעה, הכל.
לנה הרימה לאט את מבטה מהמחשב, יישרה את המשקפיים והניחה את הספל כך שהחתול מיד חמק מתחת לספה.
— מה זאת אומרת “קצת”? — שאלה בשקט. — יש לנו חדר אחד. אני עובדת כאן. זה הבית שלי. שלי. קניתי אותו לפני שאתה.
— אה, זה כבר מתחיל… — קיריל עשה פרצוף. — זה רק זמני. היא לבד, אחיה שוב שותה, לחץ הדם שלה משתולל. אנחנו לא חיות, לנה. בסוף זו אמא שלי.
לנה נשמה עמוק. היא נזכרה מה חברה אמרה לה: אם מתייחסים אלייך כמו לרהיט, אל תתפלאו אם בקרוב יחלו לתלות עלייך בגדים.
— שאלת כמה זה “זמני”? שבוע? חודש? או עד שאגיע לפסיכיאטריה? — אמרה והלכה למטבח, מנפנפת בכפות הסכו”ם כדי להסתיר את רגשותיה.
— אל תגזימי — עקב אחריה קיריל. — את אמרת שאת רוצה שהמשפחה תהיה קרובה.
— המשפחה שלי, קיריל. לא הקהילה של הבניין שלנו. אני עובדת מהבית. ואמא שלך… סליחה, אבל זו אישה שקול שלה נשמע אפילו ברחוב.
— נו, אצל כל אמא הטלוויזיה צורחת. קחי אוזניות. זהו.
לנה התהפכה. עיניה היו קרות, קולה שקט, אך מתח עבה נישא באוויר.
— אי פעם חשבת אם זה נוח לי? הכל כאן — שלי. הדירה שלי. הרכב שלי. עגילי סבתא שלי, שנעלמו אחרי ראש השנה — שלי. ועכשיו החלטת להפוך את המרחב האישי שלי למקום משותף?
קיריל הרים את כתפיו.
— לנה, אמא תישאר רק כמה שבועות, תיקח תרופות, תהיה בסדר, ואז תלך. אם את רוצה, נכתוב על זה מסמך.
— מה שאני רוצה זה שתבין: אישה זרה במטבח שלי זה לא “כמה שבועות”. זה התחתונים שלי מתייבשים מול עיניה. זה המסמכים שלי במגירה, שם היא מחפשת יוד.
קיריל ישב על הספסל, מביט בחוץ מהחלון.
— התקשחת. את עצבנית. אני לא מזהה אותך.
לנה חייכה במרירות, בשקט.
— אתה אף פעם לא באמת הכרת אותי. לך היה נוח כשהכל היה “שלנו”. עכשיו שאמרתי “לא”, אני זרה. נגמרה הלנה הנוחה?
קיריל קם והושיט יד למעיל שלו.
— אמא תבוא בכל מקרה. רק כדי שלא תופתעי. ואל תעשי דרמה.
הדלת נטרקה. לנה נשארה בין התמונות — חתונה, ים, חורף עם קישוטי חג. היא הורידה מסגרת אחת, שלפה את התמונה וקרעה אותה בדיוק בגובה האף.
למחרת, לידיה פטרובנה עברה כאילו תמיד חיה שם: שתי מזוודות, ערימת עיתונים, חיוך.
— לֵנָצ’קה, את באמת עקרת בית אמיתית! בדיוק כמו שדמיינתי: קפדנית אך צודקת. אל תכעסי, הבאתי את הנעלי בית שלי — אני לא אוהבת ללכת בנעלי אחרים.
לא היה שום דרמה. עדיין לא.
אבל החתול שוב התחבא מתחת לספה, ולנה הרגישה: האוויר השתנה. הכל הפך לזר.
הימים הראשונים עברו בתנועות קטנות ושקטות: החשבונות גדלו, זוגות עגילים נעלמו. לנה חייכה בשיניים דחוסות. כך זה עובד: קודם “הבית שלנו”, אחר כך “זה לא בלגן”, ושבוע לאחר מכן הדברים שלך בפח, ואת אצל הרופא במתח.
קיריל הגיע מאוחר, אכל בשקט, מביט בטלפון שלו. לנה חזרה לאט ביום שני, מחפשת חמש דקות שקט.
הדירה קיבלה אותה בשקט מוזר. גרביים זרים על אדן החלון וקופסה: “תכשיטי לנה”.
— קיריל! — קראה. — אתה בבית?
שקט.
— לידיה פטרובנה?
— כאן! — קול מהאמבטיה. — רק אל תבואי, אני צובעת את השיער!
לנה התקרבה לקופסה, כאילו אפילו האוויר יכול לבגוד. בתחתית, קבלה מהחניון: “תכשיטי כסף — 18,000”.
הטלפון צלצל. קיריל.
— לנה, שלום. המפתח על הקרס. כבר לקחנו את הרכב שלך.
לנה ישבה בשקט, עיניה בוערות.
— קיריל… — קולה היה רגוע, קר. — אתה לא רוצה גם להעביר את הדירה על שם אחיך?
— אל תגזימי, לנה. זה רק זמני.
— אני אעשה דרמה כשאגלה מי מכר את העגילים שלי. של סבתא רבתא שלי.
תוך שעה, הסצנה הייתה מוכנה: לידיה פטרובנה בכיסוי ראש, קיריל עם הטלפון, לנה בנעלי בית.
— מספיק! — צעקה לנה. — אתם אכלתם את חיי!
— את מטורפת! — צעקה לידיה פטרובנה. — את סובלת מהתמכרות לשליטה!
— מי. שניכם. עכשיו. — הקול המתכתי של לנה לא איפשר וויכוח.
הם עזבו. ברעש, בצעקות. לנה ישבה על הרצפה ובכתה. בשקט. המקרר זמזם אחרת.
ביום שני, הגשם דפק על החלון. לנה הכינה קפה חזק, זורקת קינמון באופן אוטומטי. בחוץ חיים, בפנים… שקט.
חלפו חודשיים. לפעמים היא התגעגעה… לא לקיריל, אלא לעצמה: לנה הישנה, התמימה. עכשיו היא אחרת. חזקה. כועסת.
בערב צלצלו בדלת. קיריל, עם ורד, לבד.
— לנה… אמא לא כאן, אחי בכלא… — ביקש.
היא נשארה בשקט.
— מצטערת. אני לא יכולה. לך.
הדלת נסגרה. בדירה הייתה ריח של מנדרינות ושקט. בחוץ חיים, בפנים… שלווה.
