צעירה הובאה למחלקת היולדות. בעלה כבר בפעם השלישית רוקן והחזיר חזרה את כל הדברים מהתיק הגדול והמלא מדי. הוא הוציא פריטים, נאנח בכבדות, והחזיר אותם שוב ושוב, כאילו שום דבר לא באמת מוצא את מקומו.
“איפה שמנו את הכפכפים האלה?” הוא מלמל בעצבנות. פניו קיבלו גוון של שזיף בשל מדי.
הרופאה עצרה לרגע בפתח הדלת. בלי לשאול דבר, היא פשוט הכניסה את ידה לתיק ובתנועה אחת מדויקת הוציאה זוג כפכפים ירוקים בהירים ועליזים.
“ניסיון,” אמרה המיילדת בשקט ובקור רוח כמעט ענייני. ואז רכנה אל היולדת ולחשה: “מישהו מחכה לך בחוץ. הוא ביקש לומר לך משפט אחד כשתהיי פנויה.”
במסדרון עמד גבר. מעניין, אלגנטי, במעיל מעט ישן אך מוקפד, ידיים מטופחות ושיער שכבר החל להאפיר. בעיניו הייתה עצבות עמוקה וחסרת שקט. בידיים רועדות הוא החליק פתק קטן לכיס של הרופאה.
“בבקשה… אני לא מבקש שום דבר לא חוקי,” אמר במהירות. “אני לא מבקש לעבור על שום חוק. רק תתקשרי אליי ותגידי שתי מילים. רק שתי מילים: שהכול בסדר. המספר שלי כתוב על הפתק. אני לא עבריין. אני אבא שלה.”
פניו התכווצו, ושלוש הקמטים העמוקים במצחו גרמו לו להיראות כמו ילד פגוע שמנסה לעצור את הדמעות.
לרופאה היו בערך עשר דקות. לא רק כרופאה, אלא כאדם — וזמן כזה נדיר מאוד במחלקת יולדות.
לאט לאט הסיפור שלו התגלה.
נישואים צעירים, היריון לא מתוכנן, בת שאהב בכל ליבו. אבל הקשר התפרק תחת עומס של אלכוהול, שחיקה וחיים קשים מדי. הוא נשאר שנים למען הילדה, עד שלבסוף עזב.
מאוחר יותר האם נפטרה לפתע. הבת גדלה וניתקה איתו כל קשר.
שמונה שנים הוא ניסה לחזור — אסף מרחוק פירורים מחייה, בלי יכולת להתקרב באמת.
והיום… היא ילדה ילד.
פניו התכווצו שוב, כאילו הוא מחזיק בכוח את הדמעות.
השעות הבאות בבית החולים הפכו לזרם בלתי פוסק של מקרים דחופים.
דימום קשה אצל מטופלת עם סרטן צוואר הרחם מתקדם. ניתוח קיסרי חירום לאישה נשאית HIV עם עומס נגיפי גבוה. נערה בת חמש־עשרה ואמא זועמת שמתעמתת עם הרופאה. ניתוח נוסף עקב שרירן גדול שהתגלה בלידה.
שעה אחר שעה — חיים, כאב והחלטות.
ואז נולד תינוק.
בריא.
האם הצעירה חייכה, מותשת אך מאושרת, והביטה בו באהבה מוחלטת. היא אמרה שתעשה הכול כדי שיהיה מאושר כל חייו.
הרופאה היססה. היא בחרה את המילים בזהירות.
“אם הבן שלך יום אחד יעשה טעות מאוד גדולה… היית רוצה שייתנו לו עוד הזדמנות להיות מאושר?”
האישה הביטה בה מבולבלת.
הרופאה המשיכה בשקט עוד יותר:
“כשהגעת לכאן, פנה אליי גבר. גבר שמזכיר קצת את הבן שלך. הוא נתן לי פתק עם מספר וביקש שאתקשר. אני לא אעשה את זה. אני לא יכולה. אבל…”
היא הניחה את הפתק על שידת הלילה.
“אני משאירה אותו כאן.”
השתיקה מילאה את החדר.
שעתיים אחר כך, הרופאה עברה במסדרון ועצרה ליד דלת פתוחה למחצה.
המיילדת דיווחה שהכול תקין: הרחם מתכווץ כראוי, התינוק יונק היטב, המדדים יציבים.
מהחדר נשמע צחוק שקט.
“אבא, אתה באמת חסר תקנה! לא קונים חיתולים ככה סתם — זה תלוי במשקל של התינוק! תקרא מה כתוב על האריזה!”
הקול היה חמים. סולח. קל.
והרופאה המשיכה ללכת במסדרון, בידיעה שלפעמים הריפוי לא קורה בחדר ניתוח — אלא במשפט אחד, בהזדמנות שנייה, או בסליחה שניתנת סוף־סוף.
