— אנדריי, ארוז! — אמרה בקול נמוך, אבל בכל הברה הרגישו את הברזל. — לפני שאני אחליט בעצמי לפנות את הבית מהחפצים שלך.
אנדריי ישב על הספה, כפוף, כמו תלמיד שנתפס על חם. הוא היה מותש: חולצה פתוחה, שיער מבולגן, עיגולים כהים מתחת לעיניים. ניבל את שפתיו, שפשף את גשר האף, אבל לא זז.
— ויקה, למה את תמיד צריכה להציק? — מלמל. — אנחנו מבוגרים. בואי נדבר בשקט…
— בשקט? — צחקה בקול צרוד. — אחרי שאמא שלך קראה לי שוב “זרה” הבוקר, רק בגלל… תקשיב… שלא נולדתי ברחוב שלה? או בגלל שפעם שלישית “יצאת למשימה” למשרד רואי החשבון עם סבטה? אותה “שכמעט שלא מכיר”, כמובן.
אנדריי קם, צעד לעברה. — את שוב ממציאה דברים. עד מתי עוד תחפשי סיבה לריב?
— אנדריי — הצביעה על חזהו — הייתי שמחה אם בכלל לא הייתי צריכה לחפש סיבות. אבל כשאמא שלך מופיעה אצל הנוטריון עם מסמכים מזויפים על שמי, אפילו אני מתחילה לחשוד.
אנדריי נדהם.
— את… את משוגעת? — נשף. — אילו מסמכים?
— אלה שבאמצעותם ניסיתם לשחק עם הדירה שלי. הדירה שלי. שקניתי עוד לפני החתונה. בדקתי אצל הנוטריון. החתימה מזויפת. עבודה יפה, אנדרייקה. איכותית.
פתאום אנדריי הסתובב, כאילו רוצה להסתיר את פניו.
— טוב… — אמר מבלי להסתכל אחורה. — מחר אבוא לאסוף את הדברים שלי. ואל תעזי לחסום את הכרטיס שלי — חצי מהארון שלך שילמתי ממנו.
— מאוחר מדי — חייכה ויקטוריה — הכרטיס כבר נחסם בגלל חובות. את “חלקך” קחי למשרד ההוצאה לפועל.
הדלת נטרקה בכעס. אך ויקטוריה פשוט נשמה עמוק. האוויר היה קר מאוד.
כאשר נותרה לבד, השתיקה הפכה לדביקה. לרגע אחד היא רצתה לשבת, להסתיר את פניה בידיה ולפשוט… להיעלם. אבל אפילו לזה לא יכלה להרשות לעצמה.
הטלפון רעד.
“לאריסה איוונובנה”.
מושלם. בדיוק הקול שחסר להשלים את האושר המלא.
ויקטוריה לא רצתה לענות. אך השיחה חזרה על עצמה. בפעם הרביעית היא סוף סוף השיבה.
— ובכן, ויקטוריה — התחילה חמותה, ברוך, כאילו מגישה תה — מרוצה? בעלך נשאר בחוץ בקור? קיבלת את הדירה שלך? את רואה איך את נראית מבחוץ?
— לאריסה איוונובנה, אין לי חשק לשמוע את השיחות שלך. אנדריי קיבל את ההחלטה. החפצים שלו הם עניינו שלו.
— אה, באמת? — קולה רעד מזעם. — את מבינה שהבית המשפט הוא לא שיחת בנות שלך? שם עובדים מבוגרים. לבני יש קשרים מצוינים! והעורך דין לא מהמשרד הקטן שלך בשכונה.
— שיכשלו — אמרה ויקטוריה בציניות. — אני גם מכירה אנשים שמבינים זיופים.
— את תתחרטי. את לא יודעת מול מי את עומדת…
אבל היא כבר קטעה את השיחה. בפעם הראשונה בחודשים היא כיבתה את הטלפון לחלוטין.
ידיה רעדו. אבל היא לא פחדה. הייתה זעם. כזה שהכול בפנים רתח.
היא לקחה את הטלפון, גללה את אנשי הקשר.
יוריי פטרוביץ’.
העורך דין שלקח אותה פעם מצרה בעבודה. אז ישב לידה, נישך חתיכות לחם יבש ואמר: “הכי חשוב שלא תתני להם לרמוס אותך.”
כעת היא זקוקה לו שוב.
— שלום, יוריי פטרוביץ’? כאן ויקטוריה. כן… עוד מקרה. חייבים להיפגש דחוף.
הקפה בבית הקפה ליד בית המשפט כבר התקשה, מר כמו החודשים האחרונים של נישואיה. יוריי פטרוביץ’ סידר את המסמכים, תיקן את המנשך של החולצה — הרגל עצבנית שלו.
— ויקה — התחיל — בכנות: זה מקרה מסובך. הם יילחמו עד הסוף. אבל יש לך סיכוי.
— לא הגעתי בשביל סיכויים — השיבה. — נמאס לי להיות הצעצוע הנוח של אחרים. אם הם רוצים מלחמה, שתהיה מלחמה.
הטלפון צלצל שוב. זה היה אנדריי.
ויקטוריה עצמה עיניים, נשמה עמוק, אך ענתה.
— ויקטוריה סרגייבנה — התחיל רשמית — בואי ננסה לסדר את זה בדרכי שלום. חצי מהדירה וזהו.
— אנדריי — דיברה ברוגע — אמך זיפה מסמכים, הסתתרת בדירה אחרת בטענה ל”משימה”. ועכשיו… רוצה חצי? באמת?
אנדריי השתתק. זמן רב. ואז בשקט:
— השתנית.
— הפכתי להיות עצמי, אנדריי. לא האדם שהיה נוח לך.
היא סיימה את השיחה.
בית המשפט, הראיות, המתח… בסוף: ההחלטה הייתה לטובת ויקטוריה. הדירה שלה. האוויר הרגיש אחר. היא הייתה חופשייה.
ויקטוריה חייכה באמת בפעם הראשונה מזה חודשים, כאשר ידיד ותיק התקשר: “קפה? רק לדבר, לתמוך.”
היא הנהנה בראש. כן. פרק חדש התחיל.
סוף.
