הטלפון צלצל בחמש בבוקר. ברברה התהפכה על צידה, צמצמה את עיניה והביטה במסך — מספר לא מוכר. היא נשפה שקט.
– כן? — אמרה בקול יבש, מלא עייפות ואדישות.
– באסיינקה?! — נשמעה קול נשי רם ונרגש. — את זו?!
ברברה הרימה מעט את גבותיה.
– אני — השיבה בקור.
– אני זו! — האישה קרנה שמחה דרך האוזנייה. — זיהית אותי?
ברברה היססה לרגע. היא לא ידעה עם מי היא מדברת, אך נימוס אילץ אותה לענות:
– כמובן.
– ידעתי שתכירי אותי! — פרצה המתקשרת בשמחה. — איזה כיף שתפסתי אותך! יש לך רגע לשוחח?
– יש.
– נהדר! אני, בעלי והילדים בדיוק ירדנו מהרכבת. אנחנו בתחנה. את שומעת אותי טוב?
– שומעת.
– הקול שלך כל כך שקט… הכול בסדר אצלך, באסיינקה?
– כן, הכול מעולה.
– שמחה לשמוע! בהתחלה חשבנו על מלון, כי חשבנו שאין לנו כאן מכרים. ואז זכרנו — הרי את גרה כאן! מבינה?
– מבינה.
– תדמייני כמה שמחנו! במיוחד הילדים!
– מדמיינת.
– ובעלי אמר מיד: “חייגי לברשה. ברשה לא תאכזב אותנו”.
– נכון. לא אאכזב.
– אז אפשר לבוא אלייך?
– כמובן. מוזמנים.
– לא נשאר הרבה זמן — אולי שבועיים. אנחנו רוצים לראות את העיר ואז לחזור. את יודעת, בבית יש כל כך הרבה דברים לעשות… וכמו שאומרים, בכל מקום טוב, אבל בבית הכי טוב, נכון?
– נכון.
– ידעתי שתאמרי את זה! בעלי גם אמר כך. בלתי אפשרי שלא תקבלי אותנו. אחרי הכול, אנחנו משפחה! רחוקה, למרות שלא נפגשנו עשר שנים… אבל עדיין משפחה! נכון?
– נכון.
– ועכשיו את גרה לבד?
– לבד.
– בדירה עם שלושה חדרים?
– כן.
– מושלם! אנחנו בדרך!
– בואו.
– בעוד שעה נהיה שם! את עדיין גרה באותו מקום?
– כן.
ברברה הניחה את הטלפון וכסתה את עצמה שוב עד הראש. מחשבותיה היו במקום אחר, מנסה לא לחשוב עם מי היא באמת מדברת.
שעה אחר כך, הפעמון הפריע לשינה שלה. היא נשפה כבדות, התהפכה לצד השני ועצמה עיניים. הפעמון צלצל בעקשנות. מישהו החל לדפוק ברגל על הדלת. ברברה לא זזה. ואז הטלפון צלצל שוב.
– כן? — מלמלה.
– באסיינקה?! — הקול השמח נשמע שוב. — אנחנו עומדים ליד הדלת שלך, מתקשרים ושוב ושוב ואת לא עונה!
– מתקשרים?
– כן!
– אז למה אני לא שומעת כלום?
– לא יודעת.
– חייגו שוב, בבקשה.
הפעם הפעמון בבית צלצל.
– אנחנו מתקשרים!
– לא, עדיין לא שומעת. עכשיו דפוקו!
– דופקים!
– עדיין כלום.
הייתה דקה של שתיקה.
– אני חושבת שאני מבינה עכשיו… — אמרה המתקשרת.
– מה?
– איפה את עכשיו, באסיינקה?
– איך איפה? בבית שלי.
– אבל “בבית שלך” איפה?
– בקרקוב — אמרה את הדבר הראשון שעלה לראשה. — איפה עוד הייתי?
– בקרקוב?! ולמה לא בווארשה?
– עברתי לפני תשע שנים, מיד אחרי הגירושין.
– למה?
– כי נמאסה לי ווארשה. יותר מדי זיכרונות רעים.
– ובקרקוב טוב יותר?
– כמובן! הרבה יותר טוב. הכל כאן שונה, רענן… בלי זיכרונות לא נעימים. אבל בואו, תראו בעצמכם. כמה אתם?
– ארבעה. אני, בעלי ושני הבנים — פאבל ואנדריי. השנה אנדריי מנסה שוב להיכנס לאוניברסיטה.
– אז בואו כולכם. יש לנו כאן אוניברסיטה נהדרת!
– מתי?
– אפילו היום.
– היום לא אפשרי. עדיין יש לנו עניינים בווארשה. הגענו לעבוד כאן, תכננו להישאר שנה… אבל את רואה איך יצא.
– אז היום לא תגיעו?
– לא.
– חבל. כבר התרגשתי.
– גם לנו חבל… את לא יודעת כמה!
– אני מניחה.
– לא, את לא יכולה לדעת! רק המחשבה על מה שמצפה לנו עכשיו, עושה לרצות לברוח.
ברברה הרגישה שהגיע הזמן לסיים את השיחה.
– טוב, בואו כשתוכלו. תמיד מוזמנים. וכשאתם מסודרים בווארשה, תשלחו לי כתובת. אגיע לבקר גם אני. גם לשבועיים. כי חוץ מכם, אין לי שם אף אחד. בסדר?
השיחה נחתכה פתאום, והשאירה אותה לבד בדירה השקטה, עם חיוך קל ותחושת אי נוחות לא מזוהה.
