בלופט מודרני במרכז הבירה, רעש הקהל השתתק בבת אחת. מגש של מלצר נקש, והצליל נשאר תלוי כהד תחת קשתות הבטון הגבוהות והחשופות. כמאתיים אורחים — משקיעים, אדריכלים, פקידי משרד התרבות — קפאו במקומם, מביטים אל הבמה שליד שולחן הבופה.
מרגריטה רעדה. משב רוח חלף על גבה החשוף, כאילו מזכיר לה: אין לאן לברוח. אצבעותיה אחזו בחוזקה בבד הכבד, שלפני רגע היה שמלה אלגנטית ומדויקת — וכעת החליק קרוע עד מותניה. היא הרגישה את פניה בוערות, אבל לא רק מבושה בערה בתוכה.
מאחוריה עמד סטניסלב. בידו נצנץ כלי — אותו כלי שבו חתם דקות ספורות קודם לכן את סרט הפתיחה בטקסיות. אבל עכשיו לא חגג. הוא התנשף בכבדות. פניו היו מוכתמות, כאילו החזיק זמן רב מדי משהו שהתפוצץ לבסוף.
— עכשיו כולם רואים מי את! — התפרץ, קולו חד ונואש בו זמנית. — רק להציג את עצמך את יודעת. לזה רצית, נכון? אז בבקשה.
הוא חיכה. ציפה שמרגריטה תישבר. שתתכסה, תברח, תיעלם בתוך הקהל, והוא יישאר בעל הסיפור.
שלוש שנים זה תמיד היה כך.
אבל לא הפעם.
מרגריטה לא זזה.
תמונות מהעבר חלפו בראשה — לא ככאב, אלא כהוכחות. ארכיון מאובק שבו נפגשו. היא — משמרת צעירה, מדויקת, סבלנית. הוא — מנהיג כריזמטי, מלא מילים גדולות והבטחות גדולות עוד יותר.
“ביחד נבנה את העיר מחדש.”
אחר כך הגיעו ויתורים קטנים. ז’קט אדום ש“לא מתאים לאנשים רציניים”. עבודה של “פרויקט משותף”, ולכן בלי שכר. תכניות ושרטוטים שבסוף לא נשאו את שמה.
— המשקיעים צריכים לראות כוח — אמר אז סטניסלב. — אנחנו אחד.
הם לא היו.
מרגריטה הלכה ונעלמה לצדו. נעשתה שקטה יותר. קטנה יותר.
עד שלפני שבועיים — שיחת טלפון שנקטעה ברכב.
— לא מעניין אותי הקיר המקורי! להרוס. במסמכים זה יירשם כשימור.
אז היא עוד שתקה.
למחרת הזמינה שמלה.
כחולה כהה. מושלמת. כזו שאי אפשר להתעלם ממנה.
כזו שאי אפשר להשתיק.
ועכשיו עמדה שם — קרועה, אבל זקופה.
— למה את עדיין כאן? — לחש בזעם. — לכי!
מרגריטה נשמה לאט.
— לא — אמרה בשקט.
המילה לא הייתה חזקה. אבל הייתה כבדה.
— אני נשארת. אתה תלך.
הוא עשה צעד קדימה, אבל נעצר בפתאומיות. דמות נמוכה ונחושה חסמה את דרכו.
אנטונינה וסילייבנה.
אמו.
— מספיק — אמרה בשקט. לא הרימה את קולה, ובכל זאת כולם שמעו.
היא הסירה את הז’קט שלה והניחה אותו על כתפיה של מרגריטה. המחווה הייתה מגוננת וסופית.
ואז מסרה תיק מסמכים למשקיעים.
— ביקורת עצמאית. שווה לקרוא.
פניו של סטניסלב החווירו.
— זה מגוחך…
— לא — קטעה מרגריטה. — השרטוטים שלי. השקרים לא.
השתררה דממה — הפעם קרה.
אחד המשקיעים סגר לאט את התיק.
— אתה מושעה. מחר תיפתח חקירה.
וכך זה נגמר.
בלי צעקות. בלי דרמה.
רק אדם שנמחק מהתמונה.
— ריטה… — ניסה עוד. — אנחנו משפחה…
מרגריטה הביטה בו.
לראשונה באמת.
— אף פעם לא היינו.
תשעה חודשים לאחר מכן.
הסטודיו היה מלא אור. ריח של צבע ועץ מילא את האוויר — התחלה של משהו חדש.
מרגריטה עמדה בג’ינס מעל שרטוט שנשא את שמה.
הדלת נפתחה בשקט.
אנטונינה נכנסה.
— אני מפריעה?
מרגריטה חייכה.
— אף פעם לא.
עיתון הונח על השולחן. ידיעה קצרה: ניתן פסק דין.
סטניסלב נשלח לכלא.
היא הביטה בו.
ואז הזיזה את העיתון הצידה.
— אני לא מרגישה כלום — אמרה.
— אז את מוכנה.
מרגריטה הביטה בשרטוטים שלה. בחתימתה.
עכשיו היא ידעה:
מי שמנסה להשתיק אותך — לא אוהב אותך. הוא רק מפחד ממה שהוא רואה בך.
היא נשמה עמוק.
ולראשונה הרגישה לא את העבר — אלא את העתיד.
זה היה כבר החיים שלה.
