— אוי, יאנוצ’קה, איזו הפתעה… — משכה את המילים בקול רם אינסה פבלובנה, מעל לרעש באולם האירועים. — סליחה, כפרייה, היד שלי רעדה!
היא חייכה חיוך רחב, כאילו הכול היה בדיחה משפחתית תמימה. אצבעותיה המטופחות, עם טבעת זהב כבדה, הניחו בזהירות את כוס הקריסטל הריקה על המפה.
בעלי, סטס, שישב לידי, אפילו לא הרים את מבטו.
— אמא, תיזהרי… — מלמל בעצלות.
הוא אפילו לא סובב את הראש. המשיך להתעסק בדג האפוי שלו כאילו שום דבר לא קרה. לא מבט, לא שאלה, לא דאגה. רק אדישות.
סביב השולחן הארוך נשמעו צחוקים. הקרובים התערבבו בענן של בשמים יקרים, נברשות קריסטל והתנשאות. זינאידה לבובנה, דודתו של סטס, בחנה אותי מלמעלה.
— נו באמת, אינסה, אל תגזימי — אמרה בקול מתוק. — הבחורה התאמצה, אפילו התלבשה יפה. בכפר שלה זה בטח אירוע גדול. אבל את יודעת… שם גיגית עם סבון מספיקה.
האוויר היה כבד מריח של בשר צלוי, רוזמרין והשפלה.
הבטתי בשמלה שלי. כתם היין התפשט לאט על המשי הבהיר.
אבל לא הרגשתי בושה.
לא את הכיווץ הזה בחזה.
רק שקט.
שקט אחר.
הלילה, לב בוריסוביץ’, אביו של סטס, חגג יום הולדת במתחם היוקרתי “מפרץ האזמרגד”. הכול שם דיבר על מעמד, כסף ורושם: וילונות כבדים, קריסטל נוצץ, מלצרים בכפפות לבנות.
ועל הדרך להקטין אותי.
אינסה פבלובנה מעולם לא הסתירה: אני לא שייכת לעולם שלהם. רק “בחורה מהפריפריה” שהגיעה אליהם איכשהו.
וסטס… הוא מעולם לא שאל.
מלצר ניגש אליי.
— אפשר להביא חומר להסרת כתמים? או אולי בגדים נקיים מחדרי האורחים? — שאל בשקט.
אינסה התפרצה מיד:
— לא צריך! שתשב, אנחנו משפחה!
אבל המלצר לא הביט בה. הוא הביט בי.
— תודה, לא — אמרתי בשקט. — אני לא מתכוונת להישאר הרבה זמן.
המשפט הזה כאילו רוקן את האוויר מהשולחן.
— ברור שהיא נעלבה — גיחכה זינאידה. — סטס, תגיד לאשתך להירגע.
— אני רגועה לגמרי — עניתי. — פשוט יותר מזה אי אפשר.
שקט השתרר.
המוזיקה נחלשה, והמנחה עלה לבמה.
— גבירותיי ורבותיי, הודעה חשובה…
השיחות פסקו.
— מהשבוע הזה למתחם יש בעלים חדשים.
רחש עבר בקהל.
— ואני שמח להציג את המנהלת והבעלים החדשה… שנמצאת כאן הערב.
הוא עצר.
ואז הביט ישר אליי.
— גברת יאנה סרגייבנה, אנא עלי לבמה.
העולם קפא.
מזלג נפל מידו של לב בוריסוביץ’.
סטס קפא במקום.
אינסה החווירה.
— יאנה?… — לחשה. — איזו יאנה סרגייבנה?
קמתי.
הבטתי בכתם היין על השמלה שלי וחייכתי קלות.
— תודה על האירוח — אמרתי בשקט. — המשקה היה… בלתי נשכח.
והתחלתי ללכת.
כל צעד הדהד בשקט של האולם.
המנהל הושיט לי יד, עזר לי לעלות לבמה ונתן לי את המיקרופון.
דממה מוחלטת.
— ערב טוב — התחלתי.
קולי היה יציב.
— רובכם מכירים אותי רק כאשתו של סטס. כבחורה שקטה ש”התמזל מזלה”.
הפסקה.
— אבל זו לא הסיפור שלי.
לפני שש שנים התחלתי במטבח קטן. שטפתי, הכנתי, למדתי הכול מאפס. עייפה, אבל עקשנית.
סטס מעולם לא שאל מה אני באמת עושה.
עם הזמן ניהלתי מסעדות, בניתי מערכות, מצאתי משקיעים. עבדתי לילות שלמים.
האולם הקשיב.
— לפני חודש קניתי את המקום הזה.
שקט.
— עכשיו זו האחריות שלי.
הבטתי באינסה.
— וכן, אני לא שייכת לעולם שלכם. ומעולם לא רציתי.
ואז בסטס.
— ואתה אף פעם לא שאלת איך חיינו. היה לך קל יותר להאמין שהכול בא מאבא שלך.
פניו החווירו.
— יאנה… זה לא יכול להיות…
— זה כן.
החזרתי את המיקרופון.
מחיאות כפיים מהוססות נשמעו.
כשחזרתי לשולחן, אף אחד לא דיבר.
האוויר היה כבד.
סטס קם.
— זה בדיחה?
— לא — אמרתי.
— למה לא סיפרת לי?
— כי אף פעם לא שאלת.
אינסה רעדה.
— אז שיקרת לנו כל הזמן?
חייכתי קלות.
— לא. פשוט לא ראיתם אותי.
סטס תפס בידי.
— בבקשה, אל תלכי…
שחררתי את עצמי.
— אני לא נשארת.
קולי היה רגוע.
— אני עוזבת הלילה. המסמכים יגיעו מחר.
— איזה מסמכים? — החוויר.
— גירושין.
שקט.
סופי.
לקחתי את התיק שלי.
— לילה טוב.
והלכתי.
מאחוריי, עולם שלם התפורר.
אבל בפעם הראשונה, לא התפוררתי איתו.
