באותו רגע הבנתי שהנישואים שלנו לא רק נסדקים — הם מתפרקים לאט, בשיטתיות — כשלא מצאתי את המגהץ החדש שלי על קרש הגיהוץ.
זה לא היה מכשיר זול. עשרים אלף פורינט. קניתי אותו מהבונוס הרבעוני שלי, קצת בגאווה, קצת בעייפות, כי הרגשתי שלפחות בבית צריך להיות משהו שעובד כמו שצריך.
לפני זה נעלמה מכונת הקפה האיטלקית לקפסולות. אחר כך הטוסטר היקר. המיקסר האהוב עליי. הכול נעלם לפי אותו היגיון מוזר: רגע אחד זה היה שם, וברגע הבא — פשוט לא.
— גנה, איפה המגהץ? — שאלתי בזמן שחיפשתי בין הקולבים בארון.
— איזה מגהץ? — בעלי אפילו לא הרים את העיניים מהטלפון. הקול שלו היה כאילו השאלה מיותרת לגמרי.
יאשה, שישב על קולב, התערב:
— לא ראיתי כלום, בוס! נשבע!
התוכי האפור מסוג ז’אקו היה מתנה מהקולגות שלי ליום ההולדת. היצור האפור הקטן הזה היה היחיד בבית שהגיב בכנות לכל דבר.
לפעמים אפילו יותר מדי בכנות. גנה שנא אותו.
— יום אחד אני אזרוק את הציפור המשוגעת הזאת מהחלון — הוא מלמל.
— אתה זה שמאבד הכול בעצמך. הורס הכול ואז מאשים אותי — הוסיף.
— קליניקה! אמבולנס! — צעק יאשה, מחקה בצורה מושלמת סירנה. קפאתי לרגע. במגירה התחתונה של הארון ראיתי פינה לבנה. שלפתי אותה. קופסה. הקופסה של מכונת הקפה שלי. ריקה.
לא הייתי צריכה עוד הוכחות, אבל החלקים כבר התחברו בתוכי מזמן.
— זה לא במקרה, גנה. זו מערכת.
— נו באמת, אירינה! אל תעשי דרמה בגלל מגהץ אחד. בטח איבדת אותו או מכרת ושכחת.
הטון שלו היה כל כך טבעי שכמעט האמנתי שהבעיה אצלי. בדיוק אז נשמע קליק של מנעול.
הדלת נפתחה ונכנסה חמותי, מרגריטה פבלובנה, כאילו הגיעה לביקורת רשמית בדירה.
— אירצ’קה, הבאתי מגבות! — היא זרקה שתי חתיכות בד צבעוניות ונוקשות על הכורסה.
— אצלך תמיד חסר משהו שימושי.
— תמותי, מלכת הדרמה! — חיקה יאשה את קולה.
האוויר קפא.
ואז הכול התחבר.
המכשירים ש“נעלמו במקרה”. הדברים ה“חדשים” של החמות. החפצים המוכרים מדי שתמיד איכשהו הגיעו אליה.
— מעניין — אמרתי בשקט ושלפתי את הטלפון. היו לי קבלות על הכול. וגם מספרים סידוריים.
הפנים של גנה נמתחו.
— אל תעזי לדבר ככה על אמא שלי!
— היא לוקחת לי דברים מהבית שלי.
— זו משפחה! הכול כאן משותף!
באותו רגע יאשה עף אל הנברשת.
— מועדון גנבי המשפחה, כניסה חינם!
המתח הפך כמעט מוחשי.
ואז מרגריטה פבלובנה, כאילו קיבלה חיזוק, אמרה בגאווה:
— קניתי גם מכונת קפה לקפסולות. וגם מגהץ. מגיע לאדם קצת שמחה.
משהו בי נשבר.
ניגשתי לאט למתלה במסדרון. הורדתי את מעיל הפרווה שלה — זה שגנה קנה לה מהכסף המשותף שלנו — ואמרתי בשקט:
— אם הכול משותף, אז גם זה.
הכנסתי אותו לתיק גדול.
שקט.
— את רצינית?! — התפוצץ גנה.
לא עניתי. רק הוצאתי את תרסיס הפלפל.
התנועה הספיקה.
הוא קפא. הבעל הבטוח בעצמו שתמיד פתר הכול “כמשפחה” הפך פתאום לאדם לחוץ שלא יודע איפה הגבולות.
— נחזיר הכול! — אמרה החמות במהירות.
— בואו נירגע!
— עכשיו — אמרתי. — שעה וחצי. לא יותר.
והם יצאו.
בזמן שהם רצו “לתקן את הצדק”, אני התחלתי לעבוד. לא בכיתי. לא צעקתי. פעלתי.
שקיות זבל שחורות יצאו מתחת למיטה. הבגדים של גנה, הנעליים, האביזרים היקרים, הגאדג’טים ה“חשובים”. הדירה כבר לא הייתה בית — היא הייתה רשימה. כל שקית החלטה. כל פעולה — סגירה.
התוכי המשיך להגיב:
— סדר! חיסול מלאי! הבוס עוזב!
כשהסתיימתי, המסדרון היה מלא בשקיות. שחורות, שקטות, עדות אילמות.
כעבור שעה וחצי שמעתי צעדים בחדר המדרגות.
הם היו חסרי נשימה. בידיהם קופסאות: מכונת קפה, מיקסר, מגהץ, טוסטר. כאילו זה יפתור הכול.
— נו, את מרוצה עכשיו? — שאל גנה בקול עייף אבל מנצח.
פתחתי את הדלת.
— תניחו.
הם נכנסו.
הניחו הכול.
ואז הנחתי את המעיל בפתח.
— החלפה הוגנת.
והבטתי בו.
— ממחר אנחנו מתגרשים.
בהתחלה הוא צחק. חשב שאני לא רצינית. ואז ראה את הפנים שלי. לאט לאט הוא הבין.
— את לא יכולה להיות רצינית!
אבל הייתי.
הדירה הייתה של ההורים שלי. הכסף שלי. ה“משותף” היה קיים רק כל עוד הם האמינו שאפשר לקחת בלי השלכות.
שקט.
התוכי פרש כנפיים.
— חירות!
ובאותו רגע, בפעם הראשונה, לא כאב שום דבר.
רק קלילות.
לא אושר.
רק קלילות.
ולפעמים זה בדיוק מה שצריך כדי להמשיך ללכת קדימה.
