חלק 1
חמותי השפילה אותי עד עפר ביום הולדתי… ואני הפסקתי לשלם אפילו אגורה אחת מהחובות שלה
אנטונינה פבלובנה שתקה זמן רב.
תחילה היא לגמה לאט שתי כוסיות קוניאק, אכלה בנחת כמה פרוסות בשר צלוי, ואז במשך דקות ארוכות נעצה מבט שקט בכלתה מעברו השני של האולם. המבט שלה היה קר וחד, עד שקסניה כמעט הרגישה אותו על עורה.
אבל היא לא הראתה דבר.
היא חייכה לאורחים, הודתה להם על המתנות, סידרה מעט את שערה, והתנהגה כאילו הכול בסדר גמור.
אבל עמוק בפנים היא רצתה רק דבר אחד.
לפחות הערב הזה היא רצתה להיות מאושרת.
היא הפכה בת שלושים וחמש.
בעלה שכר מסעדה קטנה ונעימה לכבוד האירוע. האולם, המעוטר במפות בצבע בורדו, היה אלגנטי, ובפינה ניגן כנר מנגינות שקטות ונעימות. כעשרים אורחים הגיעו: עמיתים ממחלקת הנהלת החשבונות, חברים ותיקים מבית הספר, כמה שכנים וכמובן משפחתו של ואדים.
ואדים ישב מימינה של קסניה. הוא כבר שתה מעט יותר מדי, ומדי פעם לחץ את ידה מתחת לשולחן, כאילו ניסה להוכיח לה שהכול בסדר.
משמאלה ישבה אמו.
אנטונינה פבלובנה הייתה בת שישים ושלוש, אישה בעלת תווי פנים קשים, לסת כבדה ושפתיים שתמיד היו קפוצות. חיוך אמיתי כמעט לא הופיע על פניה. היא הייתה מסוג האנשים שתמיד מוצאים משהו לבקר בו.
לצידה ישבה בתה, אלינה.
היא הייתה אישה רזה בעלת תווי פנים חדים, שלא הייתה מסוגלת להקשיב לאדם אחר בלי להתפרץ לדבריו.
קרוב המשפחה המבוגר, סמיון איליץ’, אכל בשקט כמה כיסאות משם. הוא העמיד פנים שאינו מבחין בדבר.
כאשר הגישו את המנה העיקרית, הכנר עצר להפסקה קצרה.
באותו רגע אנטונינה פבלובנה קמה באיטיות.
היא לקחה את המזלג שלה והקישה בו בקול על כוס היין.
צליל חד מילא את האולם.
איש לא ביקש ממנה לשאת נאום.
ובכל זאת כולם השתתקו.
– אורחים יקרים! – היא התחילה בחיוך רחב.
באותו רגע הבטן של קסניה התכווצה.
היא הכירה את החיוך הזה.
הוא מעולם לא סימן משהו טוב.
– היום כלתי חוגגת יום הולדת שלושים וחמש. גיל יפה… אם כי כבר אי אפשר לומר שהיא ילדה צעירה. הגיע הזמן סוף סוף להתבגר.
כמה אורחים צחקו במבוכה.
אחרים השפילו את עיניהם.
ואדים זז באי־נוחות בכיסאו.
– אמא… אולי פשוט נרים כוסית וזהו?
– למה? אולי אני משקרת? – אנטונינה פרשה את ידיה בדרמטיות. – האמת לפעמים כואבת, אבל היא עדיין נשארת אמת.
היא הסתכלה על כל היושבים סביב השולחן.
– תגידו לי… איזה מין אישה היא זו שאחרי שבע שנות נישואים עדיין לא הצליחה ללדת ילד?
האולם קפא.
– אצלנו קוראים לנשים כאלה “פרחים עקרים”. בלי ילדים, בלי בית מסודר. כל היום היא יושבת במשרד שלה, ועדיין תמיד אין להם כסף. הבן שלי מחזיק את המשפחה הזאת, והיא רק מבזבזת כסף. הלוואות… חובות… דברים מיותרים…
די.
היום אני אומרת הכול.
שקט מוחלט ירד על החדר.
לנה, חברתה הטובה ביותר של קסניה, הניחה לאט את המזלג שלה.
עמיתיה הביטו זה בזה בהלם.
איש לא ידע לאן להסתכל.
קסניה הרגישה כאילו כל הדם עזב את פניה.
כאילו אגרוף קפוא מוחץ את חזה.
– אמא, תפסיקי! – אמר ואדים.
אבל קולו כמעט לא נשמע.
הוא לא קם.
הוא לא הגן על אשתו.
הוא פשוט ישב.
– אתה תשתוק! – התפרצה אנטונינה. – עוד לא סיימתי.
ואז היא נעצה את מבטה בקסניה.
– את חושבת שבגלל ששכרת מסעדה מכספו של הבן שלי את כבר מלכה? אני ראיתי אותך מהרגע הראשון. את נצמדת לוואדים כי אף אחד אחר לא היה רוצה אותך. אין לך נדוניה, אין לך משפחה מכובדת… היית צריכה לשמוח שבכלל הכנסתי אותך למשפחה שלנו.
כמה אורחים נשמו בהלם.
אבל אנטונינה לא עצרה.
– ואפילו את ההלוואות שלך את רוצה להפיל עלינו! את חושבת שאני לא יודעת כמה את חייבת לבנקים? אני יודעת הכול! שכולם ידעו!
קסניה קמה באיטיות.
הרגליים שלה רעדו.
אבל כאשר דיברה, קולה נשאר רגוע.
– החגיגה הזאת הסתיימה.
היא עצרה לרגע.
– תודה לכולם שבאתם.
ואז הסתכלה על האורחים.
– ואני מתנצלת שנאלצתם לשמוע את זה.
היא לקחה את התיק שלה.
בלי להביט אפילו פעם אחת בוואדים או בחמותה.
היא הלכה לאט לכיוון הדלת.
מאחוריה מיד פרץ בלגן.
כיסאות זזו.
מישהו קרא בשמה.
אחרים ניסו להרגיע את אנטונינה.
אבל קסניה לא הסתובבה אפילו פעם אחת.
בחוץ האוויר הקר של הערב היכה בפניה.
היא בקושי הספיקה ללכת כמה צעדים, כאשר לנה השיגה אותה.
– קסניה! חכי!
חברתה ניסתה לחבק אותה, אבל קסניה נסוגה בעדינות.
– לא…
– זה היה נורא.
– אני יודעת.
– החמות שלך פשוט מפלצת.
קסניה חייכה במרירות.
– ומה עם ואדים?
לנה נאנחה.
– הוא פחדן.
כמה שניות אף אחת מהן לא אמרה דבר.
לבסוף קסניה הרימה יד למונית.
– תחזרי הביתה, לנה.
– בטוחה?
– כן.
– בסדר… אבל אם תצטרכי משהו, תתקשרי אליי מיד.
– תודה.
דלת המונית נסגרה.
המכונית נסעה באיטיות ברחובות העיר החשוכים.
קסניה ישבה בשקט כל הדרך.
היא לא בכתה.
הדמעות פרצו רק כאשר נכנסה לדירה הריקה.
היא חלצה את נעלי העקב.
התיישבה לאט במטבח.
במשך דקות ארוכות רק בהתה לפניה.
ואז היא נזכרה במשהו.
שלוש שנים קודם לכן, באותו מטבח בדיוק, עמדה אנטונינה פבלובנה…
היא בכתה והתחננה לעזרה.
וקסניה אז עדיין האמינה…
שהן באמת הפכו למשפחה.
חלק 2
קסניה ישבה זמן רב ללא תנועה במטבח.
הדירה הייתה שקטה.
רק תקתוקו הקבוע של שעון הקיר הפר את הדממה.
היא נזכרה באותו יום מלפני שלוש שנים, כאשר אנטונינה פבלובנה עמדה מולה באותו מקום בדיוק, עם עיניים מלאות דמעות.
– בבקשה… תעזרי לי! – בכתה אז האישה. – הבנקים כבר לא נותנים לי שום הלוואה. היסטוריית האשראי שלי נהרסה לגמרי. אם אני לא אשיג כסף עכשיו, הכול ייגמר…
קסניה ריחמה עליה.
היא מעולם לא ידעה להפנות גב למישהו שביקש עזרה.
היא לקחה הלוואה אישית על שמה.
אנטונינה הבטיחה בחגיגיות שכל חודש היא תשלם את ההחזרים בזמן.
בשלושת החודשים הראשונים היא באמת העבירה כסף.
אבל מהחודש הרביעי הכול השתנה.
בהתחלה הגיעו תירוצים.
– עכשיו יש לי פחות מדי כסף מהפנסיה…
– המקרר התקלקל…
– הרופא ביקש יותר מדי כסף…
אחר כך כבר לא היו אפילו תירוצים.
היא פשוט הפסיקה לשלם.
וההחזרים החודשיים התחילו לרדת אוטומטית מחשבונה של קסניה.
וזה עוד היה רק ההתחלה.
לא עבר זמן רב, והחלו להופיע הלוואות מהירות.
החמות לקחה עוד ועוד הלוואות קטנות עם ריביות מטורפות.
תמיד היא הבטיחה:
– רק הפעם…
– בחודש הבא אחזיר הכול…
– אני נשבעת…
היא מעולם לא החזירה.
קסניה אפילו אפשרה לחבר את חשבון הבנק שלה לחשבון ההלוואות של אנטונינה, כי כך היה פשוט יותר לבצע את התשלומים.
בכל חודש הכסף ירד אוטומטית.
והחמות הייתה אמורה להחזיר לה במזומן.
לפחות כך היא הבטיחה.
אבל קסניה לא ראתה ממנה אפילו רובל אחד.
כעבור חצי שעה בלבד נשמעה דלת הכניסה נפתחת.
ואדים נכנס.
פניו היו אדומות, שערו מבולגן, ובעיניו נראו גם מתח וגם פגיעה.
הוא התיישב מול קסניה.
כמה שניות הוא שתק.
ואז התפרץ.
– למה היית חייבת לעשות את זה?
קסניה הרימה אליו לאט את מבטה.
– למה אתה מתכוון?
– למה עזבת?
– אתה באמת שואל את זה?
– את יודעת באיזה מצב העמדת אותי?
קסניה הסתכלה עליו בחוסר אמון.
– אמא שלך השפילה אותי מול כולם.
ואדים נשם עמוק.
– טוב… אמא באמת הלכה רחוק מדי…
– רחוק מדי?
– כן, אבל את מכירה אותה. ככה היא.
– ככה היא?
– היא תמיד אומרת את מה שהיא חושבת.
– היא קראה לי בפומבי “עקרה”.
ואדים הוריד את הראש.
– היא הייתה נסערת.
– היא אמרה שאני טפיל שחי על חשבונך.
– היא לא התכוונה לזה.
– היא טענה שאני מבזבזת את הכסף שלך.
ואדים התחיל לתופף באצבעותיו על השולחן בעצבנות.
– קסניה… בבקשה… אל תהפכי את זה לעניין גדול כל כך.
– שאני לא אהפוך?
– היית צריכה פשוט להתעלם.
– אתה באמת מתכוון לזה?
– אמא מבוגרת מאיתנו.
– אז?
– אנחנו צריכים לכבד אותה.
קסניה צחקה במרירות.
– כבוד הוא לא רחוב חד־סטרי, ואדים.
הגבר הסיט את מבטו במבוכה.
– היא גידלה אותי לבד.
– אני יודעת.
– היו לה חיים קשים.
– אני יודעת.
– היא מפחדת לאבד אותי.
– ולכן היא משפילה אותי?
ואדים לא ענה.
– זה נקרא אהבה מבחינתך? – שאלה קסניה בשקט.
– אמא פשוט מקנאה.
– לא.
קסניה קמה.
– זו לא קנאה.
היא הסתכלה על בעלה.
– זו התעללות.
ואדים קימט את מצחו.
– את מגזימה.
קסניה הסתכלה עליו במשך כמה שניות ארוכות.
שבע שנות נישואים.
במשך כל הזמן הזה הוא מעולם לא עמד לצידה.
אפילו פעם אחת.
תמיד אותו הדבר.
“אמא כזאת…”
“אל תכעסי עליה…”
“היא תירגע…”
“תסבלי קצת…”
תמיד היא הייתה זו שוויתרה.
תמיד היא הייתה זו ששתקה.
תמיד היא הייתה זו ששילמה.
ועכשיו…
גם היא הייתה האשמה.
קסניה נכנסה לחדר השינה בלי לומר מילה.
סגרה את הדלת מאחוריה.
התיישבה על קצה המיטה.
הוציאה את הטלפון שלה.
פתחה את אפליקציית הבנק.
הודעה אחת הבהבה על המסך.
מחר בבוקר 9:00
תשלום אוטומטי – ההלוואה הקטנה של אנטונינה פבלובנה
18,500 רובל
קסניה הסתכלה זמן רב במספרים.
שלוש שנים זה התחיל בכל חודש באותה צורה.
חיוב.
עוד חיוב.
ועוד אחד.
ועוד אחד.
בזמן שאנטונינה בכל פעם הבטיחה שתחזיר.
היא לא החזירה.
קסניה פתחה לאט את ההגדרות.
מצאה את התשלומים האוטומטיים.
האצבע שלה נעצרה לרגע מעל המסך.
היא נזכרה במילים שנאמרו במסעדה.
“עקרה.”
“טפיל.”
“אף אחד לא היה רוצה אותך.”
היא לקחה נשימה עמוקה.
ואז לחצה בהחלטיות על הכפתור.
ביטול תשלום אוטומטי
הטלפון רטט קלות.
השינוי בוצע בהצלחה.
זה הכול.
אחרי שלוש שנים, בפעם הראשונה, החשבון שלה לא ישלם את החובות של אנטונינה פבלובנה.
קסניה עצמה את עיניה.
תחושה מוזרה עטפה אותה.
לא אשמה.
לא פחד.
אלא משהו אחר לגמרי.
הקלה.
כאילו אחרי שנים רבות, בפעם הראשונה, היא סוף סוף בחרה בעצמה.
באותו לילה היא כמעט לא ישנה.
אבל כאשר קמה בבוקר…
…היא כבר ידעה שאין דרך חזרה.
חלק 3
למחרת בבוקר הדירה הייתה שקטה באופן יוצא דופן.
ואדים עדיין ישן בסלון. אחרי המריבה של הלילה הקודם, אף אחד מהם לא ניסה להתקרב אל השני.
קסניה קמה מוקדם יותר.
היא הכינה לעצמה קפה, ישבה ליד השולחן, ואז הוציאה את תיק המסמכים העבה ששמרה עליו בקפידה במשך שנים.
לא במקרה.
כמנהלת חשבונות היא למדה דבר אחד חשוב:
צריך שיהיה תיעוד לכל דבר.
קבלות.
דפי חשבון בנק.
חוזים.
וגם…
התחייבויות להחזר הלוואה.
היא הניחה אותם זה לצד זה.
הראשון היה על חמישים אלף רובל.
השני על מאה ועשרים אלף.
השלישי נלקח עבור “טיפול שיניים דחוף”.
הרביעי עבור תיקון הגג בבית הכפרי.
בכולם הופיעה אותה חתימה.
אנטונינה פבלובנה.
שלוש שנים קודם לכן החמות חתמה על כל המסמכים האלה, למרות חוסר שביעות רצונה.
– בשביל מה כל הקרקס הזה? – היא מלמלה אז.
– בגלל הבנק – ענתה קסניה בשקט. – אם אי פעם יבדקו, אני רוצה שהכול יהיה מתועד באופן רשמי.
בסופו של דבר אנטונינה חתמה בחוסר רצון.
ועכשיו הדפים המצהיבים האלה היו מונחים מול קסניה.
ופתאום הם נראו יקרים הרבה יותר מאי פעם.
זמן קצר אחרי השעה שמונה, הטלפון של ואדים צלצל.
הוא שלח יד בעייפות.
– הלו…
בשנייה הבאה הוא התעורר לגמרי.
– מה?!
קסניה כבר ידעה מי נמצא בצד השני.
– איך זה שלא ירד התשלום?
ואדים התיישב בעצבנות.
– אמא… אני לא יודע. זה לא ירד מהחשבון שלי.
כמה שניות של שתיקה.
– תתקשרי לקסניה…
עוד שתיקה.
– לא, אני לא יכול לסדר את זה עכשיו.
השיחה הסתיימה.
לא עברו אפילו שלושים שניות.
עכשיו הטלפון של קסניה התחיל לצלצל.
אנטונינה פבלובנה.
קסניה הסתכלה על המסך.
היא לא ענתה.
הטלפון צלצל שוב.
ואחר כך פעם נוספת.
ועוד פעם.
היא שתתה את הקפה שלה בשקט.
ואז נשמע הצלצול בדלת.
ואדים קם בכעס.
– זו בטח אמא…
כאשר פתח את הדלת, אנטונינה כמעט פרצה פנימה.
היא אפילו לא הספיקה להתלבש כראוי.
חלוק היה זרוק מעל בגדיה, היא הגיעה עם נעלי בית, ופניה היו אדומות מרוב כעס.
היא דחפה את בנה הצידה ורצה ישר למטבח.
– את!
היא הצביעה באצבע על קסניה.
– מה עשית?!
קסניה הניחה את הספל שלה בשקט.
– בוקר טוב, אנטונינה פבלובנה.
– אל תגידי לי בוקר טוב! תגידי לי מיד למה התשלום לא עבר!
– כי ביטלתי אותו.
האישה קפאה לרגע.
– מה?
– ביטלתי את התשלום האוטומטי.
– השתגעת?!
– לא.
– את יודעת שהריבית גדלה בכל יום?
– אני יודעת.
– אז איך העזת לעשות את זה?
קסניה הסתכלה לה ישר בעיניים.
– מעכשיו את תשלמי את החובות שלך בעצמך.
פניה של אנטונינה האדימו.
– איזה חובות שלי?!
– אלה שאת לקחת.
– אבל את הבטחת!
– פעם.
– זו החובה שלך לשלם!
– לא.
– כן!
– אני לא חייבת לך כלום.
קולה של אנטונינה הפך לצעקה היסטרית.
– אז בשביל זה עזרתי לך?! זאת התודה שלך?!
קסניה צחקה בשקט.
– עזרת לי?
– כמובן!
– אתמול קראת לי טפיל מול כולם.
אנטונינה נפנפה בידה.
– אלה היו רק מילים!
– קראת לי עקרה.
– האמת לפעמים כואבת.
– אמרת שאף אחד לא היה רוצה אותי.
– ובכן…
– ואחרי כל זה את עדיין מצפה שאמשיך לשלם את ההלוואות שלך?
אנטונינה כיווצה את אגרופיה.
– אישה כפויה טובה!
ואז הסתובבה אל ואדים.
– בן! אתה שומע את זה?!
– אמא…
– תגיד לה מיד להחזיר את התשלום!
ואדים הביט בחוסר אונים פעם באמו ופעם באשתו.
– קסניה… אולי…
– לא.
– בואי נדבר על זה בשקט.
– שלוש שנים ניסיתי.
– אבל…
– מספיק.
באותו רגע אנטונינה כבר רעדה מכעס.
– את רוצה להרוס אותי?!
– לא.
– את רוצה לזרוק אותי לרחוב?!
– לא.
– אז מה את רוצה?
הקול של קסניה נשאר קר.
– רק שכולם ייקחו אחריות על ההחלטות שלהם.
החמות צחקה בבוז.
– אין לי כסף!
– זה מצער.
– אז ייקחו לי את הדירה!
– כשאת השפלת אותי אתמול בערב, זה כנראה לא עניין אותך.
אנטונינה כבר צרחה.
– ואדים! אתה גבר או לא?!
הגבר גירד בעצבנות את עורפו.
– קסניה… באמת אי אפשר לפחות עוד חודש אחד?
– לא.
– רק עד ש…
– לא.
– אבל…
– ואדים.
עכשיו היא הסתכלה עליו בצורה שגרמה לו לשתוק מיד.
– פעם אחת בלבד.
רק פעם אחת.
– תעמוד לצידי.
שקט מוחלט ירד בדירה.
ואדים השפיל את עיניו.
חלפו שניות ארוכות.
לבסוף הוא אמר בשקט:
– לאמא באמת תהיה בעיה גדולה בגלל זה…
קסניה הנהנה לאט.
היא כבר לא הופתעה.
זה כבר אפילו לא כאב.
היא בדיוק ציפתה לתשובה הזאת.
היא קמה, ניגשה לארון, הוציאה את תיק המסמכים והניחה אותו על השולחן.
פתחה אותו.
החליקה את ההתחייבות הראשונה מול אנטונינה.
אחריה את השנייה.
את השלישית.
את הרביעית.
פניה של האישה החווירו בהדרגה.
– למה… למה הוצאת את אלה?
– כי הגיע הזמן להזכיר לך משהו.
– מה?
– שלא רק לך יש דרישות.
היא העבירה יד על המסמכים.
– גם לי יש.
שוב השתרר שקט במטבח.
ובפעם הראשונה אנטונינה פבלובנה התחילה להבין…
שהפעם היא באמת איבדה שליטה.
חלק 4
אנטונינה פבלובנה בהתה בהלם במסמכים שהיו מונחים על השולחן.
כאילו לפתע שכחה איך לנשום.
– מה… מה אלה? – שאלה בקול צרוד.
קסניה דפדפה בשקט בדפים.
– התחייבויות להחזר הלוואות.
– איזה התחייבויות?
– אלה שאת חתומה עליהן.
האישה נפנפה בעצבנות בידה.
– נו באמת! זו הייתה רק פורמליות!
– לא.
– בין בני משפחה דברים כאלה לא קיימים.
– לפי החוק הם כן.
פניה של אנטונינה התקבעו.
– אלה היו מתנות!
– לא.
– את פשוט עזרת לי!
– נכון.
– אז למה עכשיו את דורשת את הכסף בחזרה?
קסניה סגרה לאט את התיק.
– כי במשך שלוש שנים לא קיבלתי ממך אפילו רובל אחד בחזרה.
אנטונינה הכתה על השולחן בכעס.
– איך את מעזה לבקש ממני כסף?!
– כי זה הכסף שלי.
– את…
האישה הסתובבה לפתע אל ואדים.
– בן! אתה שומע מה היא אומרת?
ואדים עמד ליד הדלת במבוכה.
– קסניה…
– לא.
– תקשיבי לי…
– כבר שנים אני מקשיבה.
קולה של אנטונינה הלך והתרומם.
– אף אחד לא ייקח את המסמכים האלה ברצינות!
– בית המשפט יחליט.
עיניה של האישה נפקחו לרווחה.
– מה?
– אם יהיה צורך, אפנה לבית המשפט.
– את לא נורמלית!
– יכול להיות.
– את רוצה לתבוע את החמות שלך?
– אם זו הדרך היחידה לקבל את הכסף שלי בחזרה, כן.
אנטונינה פרצה בצחוק.
זה היה אותו צחוק מזלזל ומתנשא שקסניה כבר הכירה היטב.
– באמת?
– מה מצחיק?
– את חושבת ששופט יאמין לך?
– כן.
– ולי יהיה שם את הבן שלי.
החדר שוב השתתק.
אנטונינה הסתכלה בניצחון על ואדים.
– נכון שתעמוד לצידי?
ואדים קפא.
קסניה הרימה אליו את מבטה.
הפעם היא לא אמרה דבר.
רק חיכתה לתשובה.
ואדים בלע רוק.
– אמא…
– תגיד לה!
– אני…
– הרי אני גידלתי אותך!
ואדים קימט את ידיו בעצבנות.
– אני לא רוצה לריב…
– אז תגיד את זה!
קסניה דיברה בשקט.
– גם אני רוצה לשמוע.
ואדים הביט פעם באמו ופעם באשתו.
הוא נראה כמו ילד שנלכד בפינה.
לבסוף אמר רק:
– איכשהו… בטח אפשר לפתור את זה.
פניה של אנטונינה החשיכו.
– זו לא תשובה!
– אמא…
– אשתך חשובה לך יותר ממני?
ואדים לא ענה.
והשתיקה הזאת אמרה לאנטונינה יותר מכל מילה.
האישה תפסה בכעס את התיק שלה.
– בסדר.
היא הלכה לכיוון הדלת.
ואז הסתובבה לפתע.
– את עוד תצטערי על זה מאוד!
קסניה עמדה מולה בשקט.
– יכול להיות.
– אני אהרוס אותך!
– כבר ניסית.
– אני אספר לכולם איזה בן אדם את!
– תעשי זאת.
– אף אחד לא יאמין לך!
– נראה.
אנטונינה יצאה בסערה מהדירה.
הדלת נטרקה בעוצמה כזאת שהקירות רעדו.
כמה דקות אף אחד לא אמר דבר.
ואדים התיישב בכבדות על כיסא.
הוא הסתיר את פניו בידיו.
– היה חייב להגיע לזה?
קסניה הסתכלה עליו זמן רב.
– לא.
– אז?
– היית צריך לעצור את זה כבר לפני שנים.
ואדים נשם עמוק.
– היא אמא שלי.
– ואני אשתך.
– אני יודע.
– באמת?
הגבר לא ענה.
– אתה יודע מה הכי כואב לי? – שאלה קסניה.
ואדים הרים אליה לאט את מבטו.
– לא מה שאמא שלך אמרה.
– אז מה?
– זה שאתה עמדת שם וצפית.
ואדים עצם את עיניו.
– לא רציתי שיקרה משהו רע.
– אבל זה קרה.
– לא ידעתי מה לעשות.
– יכולת לקום.
– כן…
– יכולת להוציא אותה משם.
– כן…
– יכולת פעם אחת להגן עליי.
המבט של ואדים נשבר.
– אני מצטער.
קסניה חייכה במרירות.
– אתה אומר את זה מאוחר מדי.
כעבור פחות מחצי שעה נשמע שוב פעמון הדלת.
ואדים קם בעייפות.
– שוב אמא?
כאשר פתח את הדלת, עמדו שם שני אנשים.
אלינה.
וסמיון איליץ’.
שניהם הגיעו עם פנים כאילו יצאו למלחמה.
– אנחנו צריכים לדבר – הכריזה אלינה בלי לברך אפילו.
קסניה ידעה כבר מהרגע הראשון…
שזה עדיין רק ההתחלה.
חלק 5
ואדים פתח את הדלת.
אלינה כמעט דחפה את עצמה פנימה, ומאחוריה נכנס באיטיות סמיון איליץ’. על פניהם של שניהם הייתה אותה נחישות קרה.
– אנחנו צריכים לדבר – הכריזה אלינה במקום ברכה.
קסניה ידעה כבר מהרגע הראשון שהם לא הגיעו כדי להשלים.
– אני מקשיבה.
– לא כאן, בפתח הדלת! – רטנה אלינה. – תכניסי אותנו!
קסניה היססה לרגע, ואז זזה הצידה.
– בסדר. אבל בקצרה.
ברגע שהתיישבו במטבח, אלינה לקחה מיד שליטה על השיחה.
היא אפילו לא ביקשה מים.
– את יודעת מה עשית?
– כן.
– אמא שלנו כמעט קיבלה התקף לב בגללך!
– באמת?
– גם עכשיו לחץ הדם שלה מאתיים!
– אני מצטערת שהיא לא מרגישה טוב.
– אל תשחקי אותה צדיקה!
גם סמיון איליץ’ דיבר.
– אדם לא מתנהג ככה לאישה מבוגרת.
– מעניין – ענתה קסניה בשקט. – אתמול אף אחד לא הפריע לו איך שהתנהגו אליי.
אלינה נפנפה בידה.
– לאמא נפלטו כמה מילים.
– כמה?
– ואת, מתוך נקמה, רוצה להרוס אותה.
– זו לא נקמה.
– אז מה?
– גבול.
האישה צחקה בזלזול.
– נו באמת!
– שלוש שנים שילמתי במקומה.
– כי יכולת.
– לא. כי האמנתי לה.
אלינה התכופפה קדימה.
– תפעילי מיד מחדש את התשלום האוטומטי!
– לא.
– אז תני לי את המסמכים האלה!
– אילו מסמכים?
– ההתחייבויות להחזר ההלוואות.
קסניה כיווצה את גבותיה.
– למה?
– כי הם לא שווים כלום.
– אם הם לא שווים כלום, למה את רוצה אותם?
לשאלה הזאת אף אחד לא ענה במשך כמה שניות.
לבסוף אלינה איבדה את הסבלנות.
– תני לי אותם!
היא שלחה יד מעבר לשולחן וניסתה למשוך אליה את התיק.
אבל קסניה הייתה מהירה יותר.
בתנועה החלטית היא לקחה את התיק אליה.
– אל תגעי בזה!
– מה את מסתירה כל כך?
– את הרכוש שלי.
– אלה עניינים משפחתיים!
– בדיוק בגלל זה הם נשארים אצלי.
אלינה קמה בבת אחת.
– את לא תאיימי עלינו!
– אני לא מאיימת על אף אחד.
– אז מה זה?
– ראיות.
סמיון איליץ’ דיבר באיטיות.
– תקשיבי, ילדה…
– אל תקרא לי ילדה.
– בסדר… קסניה.
האיש נשם עמוק.
– כולנו נגיד בבית המשפט שהמסמכים האלה היו מתנות.
– זו זכותכם.
– אף אחד לא יאמין לך.
– נראה.
– אנחנו משפחה.
– גם אני הייתי חלק ממנה.
– את רק כלה.
– אני כבר לא מרגישה ככה.
אלינה הכתה על השולחן בכעס.
– אמא שלנו פנסיונרית!
– אני יודעת.
– שופט ירחם עליה.
– יכול להיות.
– אבל עלייך לא.
קסניה חייכה קלות.
– שופט לא מחליט לפי רחמים.
– אלא לפי מה?
– לפי ראיות.
שוב השתרר שקט במטבח.
המבט של אלינה חזר אל תיק המסמכים.
ברגע הבא היא שלחה את ידה במהירות.
הפעם היא ניסתה לקחת את כל התיק מידיה של קסניה.
– תני לי את זה!
– תעזבי!
– לא!
לכמה שניות שתי הנשים נאבקו בשקט.
לבסוף קסניה הצמידה את התיק אליה בכוח.
– מספיק!
הקול שלה היה כה החלטי, שאפילו ואדים נבהל.
קסניה הוציאה באיטיות את הטלפון שלה.
פתחה את מקליט הקול.
והניחה אותו במרכז השולחן.
– מה את עושה? – שאלה אלינה.
– מקליטה.
– מה?!
– אני מקליטה ניסיון לקחת ממני את המסמכים שלי.
פניו של סמיון איליץ’ התקשו.
– זה כבר מוגזם.
– לא.
קסניה הסתכלה אל הטלפון.
– היום השעה אחת עשרה ועשרים בבוקר. בדירה שלי נמצאים אלינה… וסמיון איליץ’. לפני רגע הם ניסו לקחת את המסמכים שלי, שהם ראיות בסכסוך משפטי מתמשך.
אלינה החווירה לפתע.
– תכבי את זה מיד!
– למה?
– כי אין לך זכות!
– יש לי.
– זו פרובוקציה!
– לא. זו הגנה עצמית.
סמיון איליץ’ כחכח בגרונו בעצבנות.
– בואי נלך.
– אבל…
– בואי נלך!
אלינה הסתכלה פעם נוספת על קסניה בשנאה.
– את עוד תשלמי על זה.
– יכול להיות.
– תישארי לבד!
– עדיף להיות לבד מאשר במשפחה כזאת.
אלינה הסתובבה בכעס.
כמה שניות לאחר מכן הדלת נסגרה אחריהם בחוזקה.
הדירה סוף סוף חזרה לשקט.
ואדים עמד זמן רב בלי לומר דבר.
– היית חייבת להקליט אותם?
קסניה הסתכלה עליו בעייפות.
– ראית מה הם עשו?
– כן.
– ואם הם היו מצליחים לקחת את המסמכים?
ואדים לא ענה.
– אתה מבין עכשיו למה אני לא סומכת עליהם?
הגבר השפיל את מבטו.
אבל הוא עדיין לא אמר את המשפט האחד שהיא כל כך רצתה לשמוע.
– את צודקת.
