התיק הספורטיבי נפל בכבדות בין שיחי הברדנים. מלמעלה החליקה שמיכה ישנה ומקופלת.
— “תישארי כאן ואל תפריעי לנו!” — ואדים טרק את תא המטען וניגב את ידיו בג’ינס, כאילו התלכלך. — “האוויר נקי, אין שכנים בסביבה. תנוחי מהעיר. לקריסטינה צריך שקט עד הלידה, ובבית אצלנו בעלי המקצוע מתקינים אריחים — האבק מגיע עד התקרה.”
הבטתי בבית העץ הנטוי. המרפסת שקעה כל כך באדמה עד שהמדרגה הראשונה כבר נרקבה לגמרי. החלונות היו ממוסמרים בלוחות אפרפרים. משער הכניסה לבית הוביל שביל צר, מכוסה סרפדים בגובה אדם. הכביש הקרוב ביותר היה במרחק חמישה עשר קילומטרים, דרך עפר משובשת.
— “ואדיק…” — פי התייבש, דיברתי בקושי. — “זה הרי הבית שלי ושל אבא שלך. כבר ויתרנו לכם על הסלון והלוג’יה. יכולתי להישאר בחדר שלי בזמן השיפוץ.”
ואדים נאנח עמוקות. חלון ה-SUV הורד. קריסטינה סידרה את משקפי השמש שלה וקימטה את פניה באי־נוחות ברורה.
— “סבטלנה יורייבנה, כבר דיברנו על זה מאה פעמים. שום דבר אף פעם לא טוב לכם. ואדים חיפש שלושה ימים מקום אקולוגי וסידר הכול, ואתם שוב עושים סצנה. בואו, ואד, כואב לי הגב.”
ואדים לא הביט בי בעיניים. הוא הקיף את הרכב והתיישב ליד ההגה. המנוע נהם לרגע, הגלגלים רמסו את העשב הגבוה והרכב השחור נעלם במהירות.
האבק נשאר תלוי באוויר הדומם זמן רב, שוקע על שערי ועל כתפיי. נשארתי ליד הגדר הרקובה. בפנים הכול היה כבד ומר. עשר שנים חייתי בדירה שלי כמו רהיט — בבקרים הכנתי לביבות, כיבסתי את בגדיהם, שמתי את הפנסיה שלי בקופה משותפת וניסיתי להיות בלתי נראית לאורחים של קריסטינה. כשואדים היה צריך רכב, מכרתי את הדאצ’ה. שכחתי לגמרי מעצמי, רק כדי שיהיה להם נוח.
פתחתי את התיק. ואדים ארז אותו במהירות: חלוק ישן, סבון זפת, שתי חבילות פסטה, קופסת תה. בתחתית — הטלפון הישן שלי עם הכפתורים. קריסטינה תמיד דרשה להחביא אותו, כדי שלא תתבייש מול חברותיה. אבל היא לא לקחה דבר אחד בחשבון: הסוללה של הטלפון הזה החזיקה שבוע וחצי, וברשימת אנשי הקשר היו אנשים שהכירו את בעלי עוד מזמן.
לא הייתה קליטה. על המסך הופיע סמל אנטנה מחוק.
לאט לאט החשיך. פרקתי בכוח את לוחות הדלת — הם היו ממוסמרים במסמרים חלודים. בפנים קיבל את פניי ריח מחניק של אבק ועכברים. בפינה עמד מיטת ברזל שקועה עם מזרן חשוף. נשכבתי עליה והתכסיתי בשמיכה. בלילה הטמפרטורה ירדה בחדות. שכבתי והבטתי בתקרה, מקשיבה לשריטות העכברים מתחת לרצפה. דווקא באותן שעות ארוכות וקרות הבנתי בבירור: אם אכנע עכשיו, ישאירו אותי כאן לתמיד, תחת הסרפדים הללו.
בבוקר יצאתי לחצר עם דלי שמצאתי במחסן. לוחות הגדר חרקו. מבין השיחים יצא גבר מבוגר, גבוה ורזה, במגפי גומי ומעיל גשם.
— “דיירים חדשים?” — הביט בי בעיון והעיף מבט בדלי. — “אני איליה קוזמיץ’. הבית השלישי מכאן. תני לראות — השרשרת של הבאר נשברה, לא תצליחי להוציא לבד.”
לקח את הדלי, הלך, ולאחר עשר דקות חזר מלא עד הסוף והניח אותו במרפסת.
— “הבן שלך הביא אותך אתמול? עם ג’יפ?”
— “כן…” — הורדתי את הראש.
הוא לא שאל עוד. הוציא קופסת גפרורים מכיסו והניח אותה על אדן החלון.
— “התנור כאן טוב. מושך היטב. אם תרצי להדליק אש, יש עצים יבשים במחסן.”
הודיתי לו. רחצתי במים קרים כקרח, שמתי את הטלפון בכיס והלכתי לכיוון המטעים. שם היה גבעה קטנה עם אורנים דלילים. טיפסתי למעלה, נאחזת בענפים ונושמת בכבדות. למעלה הטלפון צפצף לפתע — הופיעה קליטה של פס אחד.
חייגתי מספר.
— “כן,” נשמע קולו העמוק של בוריס אדוארדוביץ’, מנהל בנק וחבר ותיק של בעלי.
— “בוריס אדוארדוביץ’, שלום. זו סבטלנה. אני צריכה עזרה מיד. בטל את כל ייפויי הכוח על שם ואדים. חסום את כל הכרטיסים הנוספים. העבר את הפנסיה שלי ואת כל הכספים לחשבון שהזכרתי קודם. גישה רק עם תעודת הזהות שלי.”
— “סבטלנה?” — היסס. — “את בטוחה? הוא לא יוכל למשוך אפילו רובל אחד או להיכנס לבנק הדיגיטלי.”
— “סגור הכול, בוריס.”
אחר כך התקשרתי לניקיטה — עורך דין צעיר ומדויק שעבדתי איתו בענייני ירושה.
— “ניקיטה, שלום. בדוק את הדירה שלי במרשם. והטיל איסור על כל עסקה ללא נוכחותי האישית.”
מן הצד השני נשמעו קלידי מקלדת.
— “סבטלנה יורייבנה…” — קולו התקשח. — “יש משכנתא על הדירה שלך. נלקחה הלוואה מסחרית לפני שמונה חודשים. יש פיגור של שבועיים. הבנק כבר שלח דרישה לפירעון מלא.”
התיישבתי על גזע עץ שנפל. שמונה חודשים. אז הייתי חולה מאוד. קריסטינה פתאום הפכה דואגת במיוחד, הביאה משקאות, הכינה תהים. ערב אחד, כשלא הרגשתי טוב, נתנה לי מסמכים. “תחתמי כאן, זה רק לבדיקה, אחרת יהיה קנס.” לא קראתי — פשוט חתמתי כדי שתעזוב אותי ואוכל לנוח.
לא היה להם אכפת מבריאותי. הם שיעבדו את הנכס היחיד שלי, בזבזו את הכסף על שיפוצים וגחמות, וכשהגיעה דרישת הבנק — שלחו אותי לכאן כדי להתחמק מאחריות.
— “ניקיטה,” — בלעתי את הגוש בגרון. — “לא הייתי צלולה לגמרי. אסוף את המסמכים הרפואיים מנובמבר. הכן תביעה על הונאה. נבטל את החוזה.”
למחרת הטלפון התעורר. שמו של ואדים הופיע על המסך. נתתי לו לצלצל שלוש פעמים ואז עניתי.
— “אמא! איפה את?!”
— “נושמת אוויר צח.”
— “קריסטינה עומדת כבר חצי שעה בקופה! הכרטיס לא עובד! האפליקציה מסרבת לתשלום! מה עשית? תתקשרי לבנק מיד!”
ברקע קריסטינה צעקה: “תגיד לה להפסיק! אני לא יכולה להילחץ עכשיו!”
— “אני לא מתקשרת לאף אחד, ואדים,” — עניתי בשלווה.
— “את רוצה להרוס אותנו?!”
— “אתם הרסתם את עצמכם. הלוואה שנלקחה לפני שמונה חודשים עם חתימות מזויפות — זו הבעיה שלכם עכשיו.”
שתיקה. ניתקתי.
חמישה ימים אחר כך הם הגיעו. שתי מכוניות. ואדים יצא חיוור, קריסטינה החזיקה את בטנה. מהרכב השני יצאו אחותי והאחיין שלי.
התוכנית הייתה פשוטה: להכריז עליי כבלתי כשירה ולקחת שליטה.
— “תראו את מצבה,” — התחיל ואדים בתיאטרליות.
— “די.”
איליה קוזמיץ’ נכנס דרך השער עם גרזן ביד. הניח אותו בשקט על גזע עץ ופסע קדימה.
— “הנמיכו את הקול. אני צופה בזה כבר שבוע. היא עובדת, מטפלת בבית. אדם כזה לא מתנהג באופן מבולבל.”
ההצגה התפרקה. הם החליפו מבטים ולבסוף עזבו בשקט.
כעבור שנה וחצי בית המשפט ביטל את המשכנתא. ההונאה הוכחה. מכרתי את הדירה ושיפצתי את הבית לגמרי.
כעת אני יושבת על המרפסת היציבה. השמש שוקעת מאחורי יער האורנים. איליה קוזמיץ’ מביא תה, ולצדו חתול מפוספס גדול ישן בשלווה.
ולראשונה אחרי זמן רב אני מרגישה: כבוד עצמי מתחיל ברגע שבו כבר לא מפחדים לאבד את מי שכבר איבד את המצפון.
