החדר נראה פתאום קטן יותר.
הריח הסטרילי של חומרי החיטוי, האור הקר של מנורות הפלואורסצנט והזמזום העדין של מכשיר האולטרסאונד לחצו עליי מכל עבר. אבל מה שהרגשתי לא היה פחד.
זה היה משהו הרבה יותר מסוכן.
כעס.
הרמתי לאט את המבט אל דויד.
— אתה באמת חושב שאני אחתום על המסמכים האלה?
הוא משך בכתפיו באדישות.
— אני לא חושב. אני יודע. אין לך ברירה.
פייטון הנהנה בסיפוק.
— כמה שיותר מהר זה ייגמר, יותר טוב לכולם.
האחות עמדה ליד הדלת באי־נוחות, כאילו רצתה להיעלם. לפני שמישהו הספיק לומר משהו, הדלת נפתחה.
— בוקר טוב — אמרה ד״ר סאטון כשהיא נכנסה עם התיק הרפואי שלי ביד.
החיוך שלה נעלם מיד כשסקרה את החדר.
— אני מפריעה?
דויד התקדם צעד בביטחון.
— לא, דוקטור. אנחנו רק מסדרים עניין משפחתי.
— זו מרפאה רפואית, לא משרד עורכי דין — השיבה ד״ר סאטון בשקט. — מה בדיוק קורה כאן?
לפני שהספקתי לענות, דויד דיבר ראשון.
— אשתי בגדה בי. היא בהריון מגבר אחר. אני רוצה שתאמרו לנו באיזה שבוע ההריון.
הבוז בקולו היה חד וברור.
— ואז נסיים עם כל זה.
ד״ר סאטון נשארה רגועה לחלוטין.
— בבקשה, שבו.
דויד חייך בביטחון, כאילו כבר ניצח.
שכבתי בשקט על מיטת הבדיקה.
הג׳ל של האולטרסאונד היה קר על עורי.
המסך הופנה לעברי.
כמה שניות ארוכות איש לא דיבר.
ד״ר סאטון בחנה את התמונה בריכוז.
ואז ידה נעצרה.
היא הגדילה את התמונה.
ביצעה מדידות נוספות.
השתיקה הייתה כל כך עמוקה שאפשר היה לשמוע את הקליק השקט של המכשיר.
דויד נאנח בחוסר סבלנות.
— נו? כמה שבועות?
ד״ר סאטון הניחה בעדינות את המתמר.
— לפני שאענה, יש לי שאלה.
דויד גלגל עיניים.
— בבקשה.
— מתי אתה חושב שההריון הזה התחיל?
— לפני כמה שבועות לכל היותר — הוא ענה מיד. — כבר חודשים כמעט לא היינו יחד.
הוא שיקר.
הוא אפילו לא זכר מתי בפעם האחרונה באמת שם לב אליי.
ד״ר סאטון הביטה שוב במסך.
— לפי המדידות, ההריון הוא בערך בן שתים־עשרה שבועות.
החיוך נעלם מפניו של דויד.
— מה?
— שתים־עשרה שבועות.
פייטון קימטה את מצחה.
— זה בלתי אפשרי.
— מדידות אולטרסאונד הן מדויקות מאוד בשלב הזה של ההריון — השיבה הרופאה בשלווה.
דויד צחק צחוק עצבני.
— אז המכשיר שלכם מקולקל.
— לא. הציוד תקין לחלוטין.
— אז טעיתם בחישוב.
— אני לא מחשבת. אני מודדת.
פניו של דויד הלכו והלבינו.
— זה לא יכול להיות נכון.
ד״ר סאטון סגרה את התיק.
— מועד ההתעברות המשוער תואם בבירור לתקופה שבה עדיין גרתם יחד.
דויד הסתובב אליי בבת אחת.
— היא משקרת!
לראשונה הסתכלתי לו ישר בעיניים.
— אני?
— את שיבשת את התוצאות!
קולה של ד״ר סאטון הפך חד יותר.
— אדוני, זו מסגרת רפואית. לא אסבול האשמות כאלה.
דויד העביר יד רועדת בשיערו.
— אבל זה בלתי אפשרי…
פייטון הסירה לאט את ידה מזרועו.
— אמרת…
— אני…
הוא נראה אבוד לגמרי, מנסה להרכיב את המציאות מחדש בראשו.
ואז הוא אמר:
— עברתי כריתת צינור הזרע לפני חודשיים.
שקט נפל שוב בחדר.
האחות הרימה מבט מופתע.
אבל ד״ר סאטון לא נראתה מופתעת.
— מתי בדיוק בוצע ההליך?
דויד היסס.
— לפני עשר… אולי אחת־עשרה שבועות.
הרופאה הנהנה באיטיות.
— האם הוסבר לך שלאחר כריתת צינור הזרע יש להמשיך באמצעי מניעה עד שבדיקות מעקב מאשרות שאין עוד תאי זרע?
דויד שתק.
— אתה יודע — המשיכה — שכריתת צינור הזרע לא גורמת לעקרות מיידית.
פייטון הביטה בה בהלם.
— מה זה אומר?
— זה אומר שתאי זרע פעילים יכולים להישאר בגוף במשך שבועות או אפילו חודשים לאחר ההליך. לכן יש צורך בבדיקות מעקב לפני שניתן להסתמך על הצלחת הניתוח.
פניו של דויד הפכו אפורות.
לראשונה ראיתי איך האמת פוגעת בו במלוא העוצמה.
אולי הוא טעה מההתחלה.
אולי הרס את הנישואים שלנו בגלל בגידה שמעולם לא התרחשה.
הורדתי את המבט אל המסך.
לב קטן פועם.
בקצב קבוע.
חזק.
ברגע הזה כבר לא עניין אותי שום דבר אחר.
לא הבית.
לא חשבונות הבנק הקפואים.
לא פייטון.
ולא דויד.
רק הלב הקטן הזה.
כי בזמן שהוא היה משוכנע שלקח ממני הכול, הבנתי שהוא זה שאיבד את כל מה שבאמת היה חשוב.
